סבתות סורגות כובעים מיניאטורים לפגים: מתפללות שיגדלו

הם נולדו בטרם עת ונשמרים בקפידה באינקובאטורים. את ראשיהם של הקטנטנים מעטרים כובעי צמר בשלל צבעים. הכובעים נסרגו במיוחד עבורם על ידי נשות מועדון הסריגה של רינהל'ה - שהחליטו לאמץ אל ליבן את הפגייה של בית החולים פורייה, ולדאוג שיהיה לתינוקות הזעירים חם ונעים. נשות המועדון, אלופות בסריגה, דואגות לפגים נוספים המאושפזים בבתי חולים אחרים בארץ, אבל הן מודות שעם הפגייה של בית חולים פורייה נוצר קשר מיוחד במינו.

האישה שעומדת מאחורי המיזם הנוגע ללב היא רינה פנחסוב (70) פנסיונרית, שמתגוררת עם משפחתה במושב כפר סירקין שבשרון. פנחסוב גידלה חמישה ילדים ועזרה לבעלה בניהול העסק העצמאי. בשבע השנים האחרונות היא מובילה את המיזם שהקימה – קבוצה של כ- 30 נשים שסורגות לטובת הקהילה. "הסתובבנו בהרבה בתי החולים בארץ", היא מספרת, "תרמנו לפגיות, לחולי סרטן, ולהבדיל עכשיו אנחנו סורגות כובעים ומחממי צוואר לחיילים המשרתים ביחידות מובחרות. עד כה חילקנו ארגזים מלאים בצעיפים וכובעים".

תיקון חברתי לתושבי הפריפריה

מדובר בקבוצה של כ- 30 נשים, בנות 50 עד 85, שמרביתן יצאו לפנסיה. פנחסוב עצמה נהגה לסרוג בצעירותה, אבל הפסיקה. "אימי זילפה לימדה אותי את מלאכת הסריגה", היא נזכרת, "זה היה כבר בילדותי, ובשנות נעוריי סרגתי הרבה. בשלב מסוים זרקתי הכול, לא רציתי יותר לראות את המסרגות. לימים, כשטרנד הסריגה חזר לאופנה – הוא החזיר גם אותי לסריגה.

"זה קרה אחרי שהסתובבתי עם בתי בקניון ברמת אביב. היא התלהבה מצעיף סרוג, שהיה יחסית יקר. היא זרקה לי משפט בחצי הומור: 'נו אימא את לא יכולה לסרוג?' לקחתי את האמירה הזאת ברצינות, וחזרתי לסרוג. התחלתי לסרוג לילדים ולנכדים. עם הזמן התגבש הרעיון להקים קבוצת נשים שתסרוג יחד".

לפני כשבע שנים הפכה רינה את התחביב האישי שלה למיזם חברתי. "בהתחלה היינו שמונה נשים. עם הזמן חברה הביאה חברה עד שהפכנו לקבוצה שמונה כ- 30 חברות. היום אנחנו קבוצה מגובשת ופעילה שמתכנסת אחת לשבועיים בבית שלי, מהבוקר עד הערב כדי לאכול יחד, לסרוג, לדבר ולהחליף חוויות".

נשות הקבוצה מגיעות מאזור השרון, הרצלייה, סביון, רמת אפעל ועוד. "את רוב הפריטים הנשים סורגות בבית ומביאות אותם איתן למפגשים", היא אומרת. הסריגה מרגיעה את פנחסוב: "זה עושה לי טוב. בכל דקה פנויה שיש לי אני סורגת. נכון שעבור מי שאין לו סבלנות זה סוג של עונש. אבל אותי זה מאוד מרגיע.  בכל פעם יש לנו פרויקט חדש, אבל לפגים יש יחס מיוחד. הם גם כל הזמן צריכים כובעים מחממים – בחורף ובקיץ. מלבד זאת, אנחנו סורגות לפי הזמנה, והכול בהתנדבות".

פנחסוב החליטה לתרום דווקא לפגייה בבית חולים בפריפריה הצפונית: "אני מתגוררת במרכז הארץ, ואני רואה מה נעשה בבתי החולים אצלנו. הם מפותחים, ויש להם תקציבים. בוא נאמר שכשיהודי עשיר רוצה לתרום – הוא לא יתרום לפריפריה אלא לבתי חולים במרכז. בצפון ובדרום צריכים להילחם על התרומות. לכן, כסוג של תיקון חברתי, החלטתי לתמוך בפגייה בפוריה, ועד עכשיו כבר נתנו להם כמה וכמה ארגזים עם כובעים סרוגים לפגייה.

"נוצר בינינו לבין הנהלת בית החולים קשר מיוחד. התאהבנו באנשים שם. הכול נעשה עם חיוך. אנחנו עוזרות כמה שאנחנו יכולות. אני חולמת שאמצא תורם מיליונר שיתרום כמה מיליונים לפורייה. אגב, גם עם הפגייה של בית החולים סורוקה יש לנו קשר טוב. בעבר תרמתי משחקים איכותיים לחדר מתנות בבית חולים בפריפריה הדרומית מאותה הסיבה – כדי לאזן, ולתת דווקא למי שפחות בולט. 

"אנחנו סורגות לפגים הקטנטנים כובעים מיניאטוריים מצמר עדין ומיוחד. אנחנו לא חוסכות בעניין הזה. אנחנו לא קונות שאריות, ולא חוסכות בחוטים. עושות הכול כדי שיקבלו כובע איכותי ומחמם. והתגובות? מחממות את הלב. אני מקבלת תמונות שלהם עם הכובעים - זה אושר". 

פנחסוב לא מסתפקת רק במלאכת הסריגה. היא ארגנה כבר שני ירידים והצליחה לגייס משניהם יחדיו 33 אלף שקלים – תרומה לטובת צורכי הפגייה. לקראת היריד נשות המועדון סרגו פריטים שונים בשלל צבעים. ביריד האחרון גויסו 20 אלף שקלים לטובת שיפוץ חדר ההמתנה להורי הפגים. ד"ר ארז און, מנהל המרכז הרפואי, הודה לפנחסוב וחברות המועדון: "ההתגייסות שלכם למען בית החולים יוצאת דופן ומרגשת את כולנו". מיה צבן דוברת המרכז הרפואי, וממונה על קשרי קהילה סיכמה: "היריד היה מאורגן בצורה יוצאת מן הכלל. מאד התרגשתי לפגוש את נשות המועדון שהן למעשה כבר חלק ממשפחה של פורייה – זכינו".

"לתת לאחר עושה טוב לנשמה"

פנחסוב נהנית מעצם הנתינה לזולת: "התנדבות עושה טוב לנותן עצמו. הגישה שלי אומרת שאם עשינו טוב לאחר - הרווחנו. חוץ מזה אנחנו נהנות מהמפגשים, עובדה שאנחנו מחזיקות מעמד כבר שבע שנים, והרבה רוצות להצטרף אלינו. אני לא יכולה לצרף כי אנחנו כבר הרבה. ממש כיף לנו. נוצר קשר בין הבנות שלא הכירו אחת את השנייה. בנוסף, יש נשים שסורגות ומביאות את התוצרים מבלי להשתייך לקבוצה. הרוח שלנו היא התנדבותית, אנחנו פועלות למען המטרה, בלי חשבון מי עשתה יותר או פחות".

פנחסוב חשה סיפוק כשהיא יודעת שהצליחה לעשות נחת לפג קטנטן שזקוק לחום: "זה מאוד משמח אותי. נקוות לי דמעות בעיניים כשאני חושבת על זה - ממש ככה. באחד הירידים שעשינו נשארו לנו כמה וכמה שמיכות סרוגות שלא נמכרו. החלטתי לתרום אותם לחסרי בית. היה מרגש לראות את התגובה שלהם. הם התרגשו שמישהו הסתכל לכיוון שלהם, יותר מאשר לקבל את השמיכה. הם ישבו בקור העז על הרצפה, בלי אמצעי חימום, ופתאום הגעתי עם שמיכה שנסרגה בעבודת יד. זה חימם להם את הלב. כשמישהו רואה אותך, כשמישהו שם לב אלייך זה נותן לך להרגיש טוב. 

"אני אדם שנוהג להסתכל סביבו, לראות מה קורה עם הזולת. אם אני יכולה לסייע – אני עוזרת כמובן. לא מזמן פנו אליי בבקשה לתרומה לבית חם לנערות  במצוקה – נעניתי. אם אפשר לתת, אני שם. אני מסתכלת סביבי, לא רק במקומות שיש שפע. למשל כואב לי מאוד שלא נותנים יותר לניצולי השואה. מגיע להם יותר".

מלבד הכובעים לפגים, קבוצת הסורגות סורגת כובעים וצעיפים לחולי סרטן המאושפזים במחלקות האונקולוגיות. עד כה הן תרמו לכמה מחלקות בבתי חולים שונים בארץ. "הגיעה אליי לאחרונה פנייה דרך אישה שאני מכירה להעביר כובע וצעיף לבחור צעיר, בסוף שנות ה- 30 לחייו, שחלה פעם שנייה. בפעם הראשונה שהוא חלה הוא קיבל מאתנו צעיף וכובע, ועכשיו הוא ביקש פעם נוספת. יש בכלל שאלה? ברור ששלחנו לו. אחר כך קיבלתי תמונה שלו – זה עושה לי טוב על הנשמה. 

"הלב שלנו נשבר כשביקרנו באחת המחלקות האונקולוגיות. ראינו שם חולים שלא הורשנו להתקרב אליהם. לא פשוט. נורא כאב לנו. את יודעת שאם נתת לחולה כובע וצעיף והצלחת קצת לשמח אותו – עשית את שלך. באחת הפעמים הבאנו כובעים לילדים חולי סרטן. הם הניחו את כל הכובעים בערימה על הרצפה והתחילו להעיף אותם, להשתולל ולקפוץ. הייתה לי צמרמורת מהמחזה הזה. התרגשתי ממה שכובע אחד יכול לעשות.    

"כל סוג של נתינה צריכה להגיע מהאדם עצמו", היא מסכמת, "עבורי זה משמח להאיר מישהו אחר. זה ממלא. זה עושה טוב לנשמה. על חולי הסרטן אנחנו מתפללות שיחלימו, ועל הפגים אנחנו מתפללות שיגדלו, ועל כולנו – שנזכה תמיד להיות מהנותנים ולהאיר את העולם".