איה קרמרמן מסבירה למה אמהות לא אוהבות לבקש עזרה

בבקשה דמיינו סיטואציה. למען הסר ספק, אני לא מתארת מצב שקרה בהכרח במשפחתי, נגיד שזה קרה אצל חברה.

שישי בצהריים, אמא מסיימת את הבישולים פלוס שטיפת כלים פלוס להאכיל את הילדים, שמשום מה חושבים שלאכול ארוחת צהריים זה הכרחי גם כשהשבת נכנסת בארבע אחר הצהריים.

סוף סוף מגיע הזמן שלה להתקלח, ורחמנא ליצלן, אולי להניח רגל על רגל לכמה דקות פולניות. בינתיים כל החבורה מסדרת את הבית. מסדרים את חדר המשחקים ואת המיטות, עורכים שולחן, מקפלים מפיות, מנגבים כלים ורוקדים לצלילי שירי שבת. כולם בשיתוף פעולה, מתכוננים לכבוד המלכה. נשמע נהדר. גם אני מוכנה לחתום על אידיליה משפחתית שכזו.

נו, ואיפה הבעיה? אז זהו, שלפני המקלחת אמא משאירה משהו בתנור. לפעמים זו עוגה, לפעמים חלה. אולי רוסטביף שעוד לא נתתי לכם את המתכון שלו והוא מעולה, הכי קל בעולם ומושלם לסעודה שנייה. מרגע זה האידיליה מתנפצת. כשאמא חוזרת למטבח כדי לראות שהכול בסדר, וזה ממש לא בגלל שהיא לא סומכת על יתר בני הבית, היא מגלה שמה שהיה בתנור, נשאר בתנור. כמו בווגאס, רק בשרוף. איזה עצבים, כך חברתי מספרת. החלה נראית כאילו נרדמה במכון שיזוף. קשה כמו פלסטיק ובכלל לא שווה את כל הלישה, התפילה והבגדים המלוכלכים.

מילא אם זה היה סיפור חד פעמי, אבל נגיד שהסיטואציה הזאת חזרה על עצמה כמה פעמים. וזה לא משנה אם האמא ביקשה לכבות את התנור או לקרוא לה כשהוא מצפצף, כי מישהו, ולא נגיד את שמו כדי לא להשחיר אותו כמו את החלה, לא שמע את התנור מצפצף. המוזיקה הייתה חזקה/ הילדים רבו/ הוא לא חשב שזה קשור אליו/ הוא היה עם אטמי אוזניים כדי להספיק שניים מקרא אחד תרגום. לא הבנתי בדיוק מה החברה סיפרה.

בכל מקרה, מהרגע זה היצר הרע נכנס לפעולה ובבית מתחילים ויכוחים. "מה? לא ברור שתנור מצפצף דורש לעשות איתו משהו? אתם לא מבינים שאני לא יכולה לעשות את הכול לבד? אני צריכה עזרה", אומרת אמא. ואז בעלה עונה: "אבל זו בדיוק הבעיה שלך, את לא מבקשת עזרה. את חושבת שאת יכולה לעשות הכול לבד. שנים אני מסביר לך את זה. הבעיה הכי גדולה שלך זה חוסר היכולת להאציל סמכויות".

לשחרר זה השחור החדש

כן, אימהות לא אוהבות לבקש עזרה. חקרתי את זה מעט והגעתי למסקנה שלתופעה הזאת יש כמה סיבות.

הסיבה הראשונה היא המילה "שנייה", או "רגע". שתי מילים מקוללות שאיכשהו תמיד חוזרות על עצמן ונפלטות לאוויר העולם כשאני מבקשת עזרה, או כשאני מבקשת מהילד שיזיז את עצמו מהרביצה בספה עם הספר. או שילך להתקלח. או שיעזור. או שיקום מהמיטה. או שיעשה משהו מועיל. כבר יותר קל לי לעשות לבד את מה שאני צריכה, במקום לנסות להבין מה הפירוש המדעי המדויק של המונח רגע, או להתחיל להתווכח שעברו מספר לא קטן של שניות. והכי נמאס לי להגיד את משפט המחץ שלא מוחץ כלום: "כמה פעמים אתה מבקש עזרה ואני עוזרת לך? היה לך נעים אם כל פעם הייתי אומרת רגע?".

סיבה מספר 2: שליטה. אנחנו די גרועות בלשחרר אותה. זאת מתוך האמונה הברורה, והמוצדקת, שאנחנו נעשה הכול טוב יותר. הסירוב להיפרד מהרצון שהכול יהיה כמו שאנחנו רוצות, יושב לנו חזק ועמוק. בתכל'ס אני יודעת שאם זה לא היה כמו שאני חושבת שזה צריך להיות, או כמו שאני יכולה לעשות את זה, זה יגרום לי או להתבאס או לחזור ולעשות את זה בעצמי. אז בשביל מה לעשות דברים פעמיים? אז מהיום, לשחרר זה השחור החדש.

סיבה מספר 3: הרצון להראות שאנחנו לא חלשות. ייתכן שמישהו הטביע בנו את המחשבה המוטעית שלבקש עזרה זה לחלשים. שזה מגוחך כמו שזה נשמע, כי טרום עידן הווייז, כשגברים היו תועים בכבישים ומסרבים לבקש הדרכה, היינו מסתלבטות עליהם בטירוף. אבל אחרי שעברתי חמש לידות בלי אפידורל, נראה לי שהוכחתי את חוזקתי. נקסט.

סיבה מספר 4: צומי צומי צומי. אוהבות אותה. חייבות אותה. ככה נבראנו, תתלוננו למי שיצר אותנו כאלה. כשאימהות חושבות, אנחנו לא חושבות רק על עצמנו ובשבילנו. אנחנו חושבות על הילד שיש לו בחינה, על הילדה שחסרים לה גרביונים כי נהיה להם חור בבוהן הגדולה מהציפורן שצריך לגזור, על הילד שצריך יותר חיבוקים והקשבה, על הבעל שביקש סוג אחר של קפה, ועל זה שלהמון ציציות נקרעו הפתילים. כשאימהות חושבות, אנחנו חושבות על כולם. באין סוף אהבה ואין ספור רשימות מלאי. אנחנו חושבות ורואות את כולם גם כשאנחנו ישנות. ולכן, אנחנו רוצות שמישהו יחשוב עלינו ככה. שיראה אותנו בלי שנבקש. שיחשבו עלינו סתם ככה פתאום. שיראו את המאמץ, את האהבה, את החשיבה האין סופית והרצון הבלתי מתכלה שלכולם יהיה טוב. יהרוג אתכם לשאול אם אנחנו צריכות עזרה? יהרוג מישהו פשוט לראות כלים בכיור ולהכניס אותם למדיח, או לרוקן אותו בלי שנבקש? יש אפילו סיכוי שאם תשאלו נענה שאנחנו מסתדרות, אבל המחשבה עלינו תיתן לנו מרץ מחודש. לחודש.

נכון. אימהות לא טובות בלבקש עזרה. יותר קל לנו לתקתק מלהסביר. יותר פשוט לנו להוריד מהשולחן, לשטוף כלים ולנקות הכול מלשמוע את המילה רגע. אבל זה עדיין לא אומר שכשהתנור מצפצף ואנחנו מתקלחות צריך להתעלם ממנו.

בקיצור, בעלי צודק. זאת אומרת, בעלה של חברתי.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".