סיון רהב מאיר מביאה נקודות של אור ושל חושך מהשבוע האחרון

1. חנוכה תשע"ט. כמה נקודות של אור ושל חושך.

• ביקרתי השבוע בכותל. בבוקר יום שלישי של חנוכה היו שם אלפים. ישראלים ותיירים, יהודים ולא יהודים, באנגלית ובצרפתית ובאיטלקית ואפילו בערבית. באמצע הרחבה עמד מדריך ערבי־ישראלי מנצרת, והדריך בערבית קבוצה של עיראקים. "אנחנו נוצרים," הם הסבירו לי. "ברחנו מסדאם חוסיין הרשע בשנות ה־70 והיום אנחנו חיים באמריקה. עכשיו באנו בפעם הראשונה לארץ הקודש". אחר כך התעניינו איפה יוכלו לפגוש יהודים שעלו מעיראק, ולאיזו מסעדה של אוכל עיראקי כדאי ללכת. לידם עמדה קבוצה גדולה עם שלל דגלים של מדינות באפריקה. הדגל של צ'אד הורם שם בגאווה. הם סיפרו כמה שמחו שהנשיא שלהם ביקר אצלנו. בערב ראיתי ידיעה באתר "בלומברג" האמריקאי: ירושלים נמצאת בראש רשימת הערים שזינקו במספר התיירים בשנת 2018. יש עלייה של 38% בתיירות הנכנסת לירושלים. "העיר הישראלית הקדושה היא אחד מיעדי התיירות הפופולריים בעולם, בין היתר בגלל היציבות היחסית והדחיפה השיווקית הגדולה", נכתב שם. את מה שאנחנו הירושלמים מרגישים ברחובות, סיכמו כעת נתונים רשמיים.
• המצלמות התרכזו ביום שלישי במשה ליאון, בטקס כניסתו לתפקיד ראש עיריית ירושלים. איש לא התמקד בחבר מועצת העיר החדש מטעם דגל התורה, דוד זהר. השם של אבא שלו אולי יגיד לכם קצת יותר: הרב אורי זהר. צלצלתי השבוע לזהר ג'וניור. הוא בן 33, הצעיר בשבעת ילדיו של החוזר בתשובה המפורסם. בשנים האחרונות היה העוזר הפרלמנטרי של ח"כ אורי מקלב. הוא תושב שכונת גילה, רוצה לפעול בתחום התחבורה הציבורית, ושואף לקדם דווקא את מרקם החיים המשותף בשכונות החילוניות־חרדיות בבירה: "בשטח יש הרמוניה ושיתוף פעולה. המציאות היומיומית רחוקה מהכותרות שעולות מדי פעם בתקשורת". להתייצב מול מצלמה הוא לא רצה: "אני לא רוצה להתראיין כעת בתור 'הבן של'. אולי אתראיין אחרי שאעשה דברים".

2. מתברר שזה לא מקרה יחיד. מנחם ריבקין נפצע בבית הדין הצבאי, מול המחבל שניסה לרצוח אותו. בשבוע שעבר התפרסם נאום נוקב שנשא אוהד הרץ קשות בפיגוע דקירה בגבעת זאב. עו"ד אבי גז מארגון "שורת הדין" שלח אלי את הנאום שנשא ריבקין לפני כמה ימים, גם הוא באוזני המחבל, בשלב הטיעונים לעונש.

"כבוד בית הדין הצבאי, כבוד התובע הצבאי, אני מרגיש קושי רב לבטא את רחשי ליבי בסיטואציה שכזו, אבל אנסה בכל זאת לשתף: לפני כמעט שלוש שנים בשעת ערב מאוחרת, המחבל השפל הזה ניסה לרצוח אותי. אני זוכר שברגעים הראשונים אחרי הדקירה חשבתי בצורה מאוד ממוקדת ובהירה על הדברים שאני כיהודי מאמין אמור לחשוב עליהם, בשלב המעבר לעולם אחר. אך מיד לאחר מכן התחלתי להילחם עם גופי ולנסות לאזור כל כוח, כדי להמשיך להיות ערני ולא להירדם, כדי לנסות ולשרוד, למען אשתי וילדי.

אני זוכר גם את הרגעים הראשונים אחרי שהתעוררתי. חוויתי התרגשות קיצונית ובכי. בכי מהמחשבה על כך שאדם שלא עשיתי לו כל רע, כמעט שגזל מאשתי את שותפה לחיים, ומילדי את האבא שלהם. אשתי וילדי כמעט ועברו לעולם מקביל, עולם אחר, עולם של יתומים ושל אלמנות, עולם של געגוע לאבא שאיננו, עם כאב ויגון שאינו מרפה. המחשבה על כך שכל זה כמעט וקרה, לא נתנה לי מנוחה ועד היום לא מרפה ממני. מהפיגוע ועד היום, וכנראה להמשך חיי, אני במלחמה יומיומית, יזומה, לחזור לחיי שגרה פשוטים ורגילים. כבר אז, ברגעים הראשונים לאחר שהתעוררתי, ועד לרגע זה ממש, אני מרגיש שבצורה כלשהי קמתי מן המתים כדי להיות שליח ופה למאות ואלפי אבות ואמהות, ילדים וילדות, סבים וסבתות, שהיו כל כך רוצים להיות בסיטואציה דומה לשלי ולדבר, אך הם דוממים כעת. הם בבתי הקברות, לאחר שנְעקדו ונרצחו בפיגועי טרור. וזה המסר: בתנ"ך כתוב 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵך'. אסור למחול ולסלוח לאדם שכזה, שמוציא עצמו מגדר בן אנוש. זה לא רק עונש, זו גם הרתעה. לכן, שופטים נכבדים, בבקשה, אל תתייחסו לתהליך השיפוטי הזה כתהליך טכני של ברירת העונש המתאים לפי ספר החוקים. עשו ניסיון אמיתי להרתיע רוצחים עתידיים מלבצע את זממם. אני מבין שבמסגרת הטיעונים לעונש, התביעה דורשת פיצוי כספי על הנזק שנגרם לי. אכן נגרם לי נזק, ובמסגרת החוק אולי מגיע לי פיצוי, אבל אני מוכן לוותר על כל פיצוי כדי שהמחבל הזה יישב עוד שנים בכלא. ולמחבל, למשפחתו ולשכמותו אני ּ פונה ואומר: 'עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָנוּּ אֵ־ל. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמוֹ'".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".