יגאל בשן הלך ודעך, אבל את מי זה עניין? על היחס המחפיר לאמנים המתבגרים

מותו הטראגי של יגאל בשן החזיר אותי אחורה, לאחד מהוויכוחים שניהלתי בעבר עם חבר חילוני, אי שם לפני עשור. כיוון שאותו אדם הוא אדם ערכי, דיברתי איתו על ערכים יהודיים שפחות באים לידי ביטוי בתרבות המערבית, מתוך רצון להמחיש לו עד כמה היהדות מתקדמת ונכונה – בניגוד למה שחשב. בין שאר הדוגמאות, הבאתי את כיבוד ההורים ובכלל מעמדו של המבוגר. הגישה היהודית היא "מזקנים אתבונן", "והדרת פני זקן", "כבד את אביך ואת אמך" וכן הלאה, ואילו התרבות המערבית מקדשת את הכאן-ועכשיו, ואף גורסת ש"העולם שייך לצעירים".

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה נתקלתי במשפט הזה, "העולם שייך לצעירים", כשלט על גבי בניין משרדים צעיר ומבטיח באותם ימים. הייתי בן שש, אולי שבע, והמחשבה הראשונה שעברה במוחי היתה על סבתי, פרחה כהן. "מה, אז העולם כבר לא שייך לה?", חשבתי בתמימות. "היא לא שווה כמו הצעירים?".

מאז סבתי היקרה הלכה לעולמה, הצעירים תפסו יותר ויותר מקום מרכזי בעולם ובכלל, והבניין החדש בזמנו – שנשא את השלט ההוא - הפך למיושן, כשחצי מהחנויות נטושות ומאובקות. בעיר מגוריי, קריית שמונה, בחור צעיר בן 32 הדיח ראש עיר מכהן בן 70, כחלק ממגמה עולמית הולכת ומתגברת. העולם אולי שייך לצעירים באופן מסוים, אבל השאלה האמיתית היא כיצד אותם צעירים מבטיחים מתייחסים אל הדור שקדם להם.

***

יגאל בשן, שהלך לעולמו אתמול בנסיבות טראגיות (שאני כמובן לא מצדיק בשום אופן), היה כוכב ענק בשנות ילדותי. הוא היה, מה שקראו פעם, "אליל הנוער". להקות צבאיות, קריירת סולו, "הופה היי" ולהיטי ענק. בזמן אמת כולם חיבקו, כולם רצו לקחת חתיכה מהדבר הזה שנקרא יגאל בשן.

ואז זה נעצר.

תוך זמן קצר, מסיבות שונות ולא רלוונטיות לטור זה, יגאל בשן הפך לא רלוונטי. בשנות השמונים הוא עוד שרד באמצעות ההסבה לתחום הילדים עם "הופה היי", אבל גם זה היה קצוב בזמן, ובהמשך בשן הלך ונעלם מנוף התרבות הישראלי. נעלם כלא היה. נעלם ולא זכה לאף גלגל הצלה מאף כלי תקשורת או מאנשי תעשייה צעירים.

(צילום: לע"מ)

עכשיו נפתח לרגע סוגריים. מעולם לא הייתי ממעריציו של בשן, ואני גם לא בא להכשיר מבחינה יהודית את כל יצירותיו השונות, או את דרכו באופן כללי. ממש לא. אבל זה עדיין לא סותר את העובדה שבמשקפיים של התרבות המערבית עצמה, היחס כלפיו – ובכלל כלפי אמנים בני דורו – היה בושה וחרפה.

ברור שיש דברים שאין מה לעשות כלפיהם. אם דיסקים לא נמכרים, ואם אנשים לא מגיעים להופעות - מה לעשות. אבל עדיין, גם הממסד התרבותי המערבי לא ממש יודע לכבד אמנים מבוגרים. גבי שושן הגיע למצב דומה, ובחר לאבד את עולמו; אבי טולדנו נתקל כבר שנים ארוכות בהתעלמות כמעט גורפת מתחנות הרדיו הגדולות; שלא לדבר על אריק איינשטיין, הזמר הלאומי לשעבר, שהלך וקמל בביתו בשנותיו האחרונות, כאשר אלבומיו האחרונים לא זכו לעשירית מהחשיפה ומהיחס שזכו קודמיהם. יתכן שהם היו פחות מוצלחים, אבל עדיין – תרבות אמיתית לא יכולה למחוק בהינף יד את הדור שקדם לה.

לא רק לצעירים

כמובן שאין מחיקה גורפת של אמני הדור הקודם, ויש גם אמנים מבוגרים שעדיין מצליחים, ואני יכול להביא כאן שורה ארוכה. אבל עדיין, גישת "העולם שייך לצעירים" שולטת. שולטת מדי. וזה מטריד.

"עם שאין לו עבר – אין לו עתיד", אמר בעבר נפוליאון. סביר להניח שהוא לא התכוון אז למוזיקאים, אבל אפשר לקחת את האמירה הזו גם לשם. התזזיתיות של עולם המערב, בלי כבוד אמיתי למבוגרים (ולא, פרס מפעל חיים לא מחליף יחס מכבד באופן שוטף), בלי אנושיות וחמלה כלפי אמן מתבגר ומזדקן – רק מעידים עד כמה יש מה לשפר.

בעולם התרבות היהודי אפשר לראות גם כן אמנים שפרחו בעבר, אך בהווה מצליחים פחות, אך יש גם הרבה מאוד יוצרים ותיקים הזוכים להערכה ולכבוד, דווקא בשל היותם מבוגרים. אף אחד לא נותן להם להירקב בבית. אף אחד לא נותן לבני הדור הצעיר, כמו עורכי פלייליסט בני 21, להדיר אושיות תרבות בהינף קפריזה או מקלדת. בדיוק להפך, תראו כמה אושיות המוזיקה מהדור הוותיק – מאברהם פריד ועד מרדכי בן דוד – זוכות לאהדה, פרגון והערכה, מבלי להסתנוור יותר מדי מבני הדור הצעיר. גם עיתונאים וסופרים ותיקים מקבלים הערכה ובמה. אף אחד לא מדיר אותם, כי יש משהו בחינוך שמלמד אותך שדווקא מהדור הבוגר יש מה ללמוד, וזה לא מגיע בסתירה לכך שהדור החדש מצליח וכובש עמדות ופסגות, כי כנגד זה באמת שאין מה לעשות. אף אחד לא מחפש את החדש-לשם-החדש, את הריגושים. אנחנו יכולים להתרגש גם מאמן ותיק, וגם להעריך את החספוס, את הניסיון ואת הקמטים שהתווספו. לפעמים הם רק מוסיפים. שלא לדבר על כך שכאשר מדובר באמן שרכש במשך חייו תורה וערכים ולמד שהוא שווה גם בלי קשר לאמנות שלו, ושיש לו מה לעשות בעולם גם כאשר האלבום שלו פחות נמכר – מצליח להתמודד עם המשבר (אם הוא מגיע), יותר בקלות.

מובן שאי אפשר להכליל, גם בציבור הכללי תוכלו למצוא את האומנים הוותיקים שלא נס ליחם, וגם בציבור החרדי תראו אומנים במגוון תחומים, שהובילו במשך שנים, עד שהלכו ונמחקו. אבל בואו נהיה כנים, אם נעשה חשבון ונבדוק איפה הם קיימים יותר – התוצאה תהיה שקופה וברורה.

לתרבות כזו אני גאה להיות שייך. כי העולם בהחלט לא שייך אליי. הוא שייך הרבה יותר לדור המייסדים, להורים שלי, לסבים ולסבתות שלי. הוא שייך לאמת שהייתה פעם, פחות לזיוף הנוצץ שיש היום. העולם שייך לאנשים שעשו, לא פחות מאשר לצעירים.