"חשתי כיווצים בבטני: זמן הדלקת נרות בעוד שעה וברור לי שלא אגיע בזמן"

דינה ילין, נוסעת בטיסה 0222 לשיקאגו, העלתה על הכתב את חוויותיה משבת שבילתה הרחק ממשפחתה, כיוון שהמראתו של המטוס עליו היתה התעכבה. "המטוס עליו הייתי, בטיסה 0222 לשיקאגו, החל לנוע על מסלול ההמראה". מספרת ילין ל'אתר בית חב"ד'. "חיכיתי שימריא, אך זה לא קרה. הטייס הודיע שהטיסה מתאחרת בשלוש שעות בגלל מזג אוויר סוער בשיקגו. העפתי מבט עצבני בשעון. בדרך כלל אני משתדלת לא לטוס בימי שישי אחר הצהריים מחשש שמא לא אגיע בזמן. אך בסופי שבוע של הקיץ, כשהשבת נכנסת רק בסביבות 8:00 בערב, חשבתי שלא תהיה בעיה, אך הסתבר שטעיתי.

"חצי שעה לפני הנחיתה, הודיע הטייס ששדה התעופה בשיקאגו נסגר בעקבות מזג האוויר, ושאנו נוחתים במילווקי לנחיתת ביניים עד שהשדה יפתח מחדש.

"חשתי כיווצים בבטני", ממשיכה ילין לתאר. "זמן הדלקת נרות בעוד שעה וברור לי שלא אגיע בזמן. כבר קרה לי לא אחת שהגעתי ליעדי בדקה האחרונה, אך זו היתה הפעם הראשונה שדבר מעין זה קורה לי: שבת במילווקי.

"שמתי לב שכל הדתיים במטוס התלכדו יחד. התקרבתי אליהם גם אני. השבת קירבה אותנו זה לזה. אחד הדתיים, חסיד עם שטריימל, כבר התקשר לשליח חב"ד במילווקי, והוא הציע לארח אותנו בשבת."בואי איתנו", הציע לי.

"הנהנתי בתחושת הקלה, אך חזרתי למושבי מדוכדכת, היות ותכננתי לעשות את השבת עם המשפחה", ממשיכה ילין לספר. "הגוי שישב לידי הבחין במצב הרוח שלי והתעניין מה קרה. כשסיפרתי לו את הסיפור, הוא פער פה בתדהמה. 'אני לא מצליח להבין אותך, את יורדת מהמטוס בעיר זרה, עם אנשים שאינך מכירה, כדי להישאר ללון אצל אנשים שלא הכרת מעולם?', תמה. ואני רק הרגשתי ברת מזל.

"המטוס נחת במילווקי. כל קבוצת הדתיים ירדה. האיש מהמושב לידי נפרד ממני לשלום כאילו לא חשב שאשרוד. אולם מהר מאד הבנתי שאני נמצאת בין חברים. כשניסיתי לסחוב את תיקיי בירידה מהמטוס, אישה אחת התעקשה לעזור לי. כאשר התקהלנו לתוך המוניות שתיקחנה אותנו לביתו של הרב, החסיד עם השטריימל התעקש לשלם עבורי. וכאשר המוניות עצרו ליד ביתו של הרב והרבנית, הם רצו החוצה לקבל את פנינו כאילו היינו קרובי משפחה אבודים", מתארת ילין בהתרגשות.

מילווקי, ארה

"השמש שקעה על מילווקי כשהם הובילו אותנו אל ביתם, שם עמד כבר שולחן ארוך וערוך לשבת, עם מפה לבנה, כלים נאים וגביעי קידוש בוהקים.

"כשהדלקתי את נרות השבת, הרגשתי מעין גל של רוגע אופף אותי. בסעודת השבת המסורתית, הקסים אותנו הרב בסיפורים על הבעל שם טוב ואמר לנו שהשינוי במסלול שלנו לא היה בגלל מזג אוויר אלא בגלל השגחה פרטית.

"הארכנו בסעודה, כשאנו נהנים מהרוגע הרוחני אחרי יום הטיסה הלחוץ. זמירות שבת מילאו את חלל החדר, ולאחר הזמירות סיפר כל אחד מאיתנו את סיפורו. החסיד ואשתו החמיצו חגיגת בר מצוה; רובה של הקבוצה נסעו לשיקגו ל'שבת חתן' של אחד מחבריהם והחמיצו אותה; אני החמצתי פגישה עם המשפחה. המשכנו לשוחח. מן השיחות המשותפות ליד שולחן השבת התברר, שאני השתתפתי במחנה קיץ עם בת זוגי לחדר, גבר אחד למד פעם בישיבה עם בן דודי, זוג אחד עשה פעם עסק עם אבי, החסיד היה נוהג לעבוד בעיר הולדתי, ופעם ביליתי את חג הפורים בקראון הייטס עם בנם של מארחיי. למרות העייפות הרבה שלנו, אף אחד מאיתנו לא רצה לעזוב את השולחן וללכת לישון.

"שבת בבוקר. שוב התיישבנו לסעודת שבת, בה החלפנו סיפורים על החיים שלנו, על הקריירה ועל החלומות. אפילו הדבקנו לעצמנו שם חיבה 'החמישה עשר ממילווקי', ותהינו אם בדורות הבאים יסופר סיפור טיסתנו שלא הגיעה ליעדה לפני שבת.

"במוצאי שבת הרגשתי כאילו אני נוחת חזרה לעולם הזה, לאחר שבת מלאת קדושה ועונג. טלפנתי לבעלי כדי לספר לו מה קרה. 'אצל מי היית בשבת?', הוא של בדאגה. תהיתי באילו מילים להשתמש כיצד להסביר מי היו אותם אנשים שהיו זרים לנו ולימדו אותנו כמה שיעורים בהכנסת אורחים ובכוחה של השבת לקרב בין יהודים.

"ואז, במוצאי השבת בעודי במילווקי, הרגשתי בכל חושיי את האמת: שבתתי במרחק קילומטרים רבים מהוריי, בעלי וביתי, אך עשיתי את מה שתכננתי לעשות כאשר הזמנתי את כרטיס הטיסה: ביליתי שבת עם המשפחה", מסיימת ילין את סיפורה המרגש.