"אני סידרתי לך את כל החדר"...

"אמא, למה לא הבאת לי ממתק היום שהיה לי מבחן?", שאל הבן שלי, בן 10, בטענה, כשחזר מהלימודים.

אני: "למה הייתי צריכה להביא לך? הבטחתי לך?" (שאלתי ממש בתמימות).

הבן שלי: "לא, אבל תמיד כשיש מבחן את נותנת לי שוקולד או ממתק אחר".

אני: "לא, חמוד, זה לא משהו קבוע, לפעמים אני נותנת ולפעמים לא, אני מצטערת אם התאכזבת. איך היה המבחן?...".

ואז הבנתי.

הבנתי שהבן שלי התרגל, והוא התרגל עד כדי כך שהוא מרגיש שחייבים לו (שימו לב למילה שהוא השתמש בה – תמיד. כך באמת הוא מרגיש, על אף שאין זה מדויק), ולכן הוא בא בטענות.

אני לא מאשימה אותו, אני דווקא מבינה אותו מצוין, ומיד הבנתי במה שגיתי.

מדוע ילד בא בטענות במקום לשאול או לבקש? ומה גורם לילדים להרגיש שחייבים להם?

"אמא אני יכול סוכריה?".

"לא, אי אפשר".

"למה, אמא? אבל אני סידרתי  לך את כל החדר"...

* * *

אמא:  "איילה, תנעלי נעליים, אנחנו רוצים לצאת".

איילה: "אין לי כוח".

אמא: "אם תנעלי מהר אני אתן לך במבה עם שוקולד שאת אוהבת".

ועוד כל מיני דוגמאות שבוודאי כל אחת מכן מכירה. הילדים עושים אתנו לפעמים משא ומתן ופעולות של מקח וממכר. בגלל שעשיתי כך אז תתני לי... או שאנחנו עושים את זה איתם.

כשאני פועלת ממקום שהוא ברור מאליו, הילד מרגיש שאמא נותנת כי היא חייבת/ צריכה/ "משלמת", בתמורה למה שעשיתי.

לדוגמא, כשאני מבקשת מהילדה שלי לרחוץ כלים ואח"כ מתגמלת אותה בפרס כלשהו, היא מבינה שהיא מקבלת תגמול על כך שהיא הדיחה כלים, ולא ש"אמא 'צי'פרה' אותי", גם אם לא התכוונתי לכך.

כשרציתי להפתיע את הילד שלי ביום המבחן שלו, שהוא יפתח את הקלמר ויראה פתק מחמם את הלב מאמא בצירוף שוקולד שהוא אוהב, מטרתי הייתה שהוא ירגיש אהוב, שירגיש שאמא אוהבת אותו, סומכת עליו וכו'. הוא הבין מכך שבכל פעם שיש מבחן – אמא "חייבת" לתת ממתק.

 לפעמים נוח לנו לתת פרס או תגמול כל שהוא כדי שהדברים יתבצעו יותר מהר, או כדי לדרבן את הילד לעשות, או כדי לחסוך ויכוחים.. הילד מתרגל לכך שהוא לא מקשיב או עושה כי אמא אמרה, אלא הוא עושה כדי לקבל את מה שהוא רוצה. בשלב מתקדם יותר, הוא זה ש"קובע" מה הוא רוצה בתמורה אם יעשה את מה שהתבקש.

נקודה נוספת וחשובה: כשילד מתרגל לקבל תמורה על דברים שהוא עושה, או כתנאי למשהו, הוא מרגיש שהוא "עושה טובה" לאמא שהוא עזר בבית, ואין זו חובתו.

שימו לב למשפט: "אני סידרתי לך את כל החדר"- משמע אני עשיתי לך טובה, זה בשבילך, אני צריך לקבל על זה תגמול...

ילדים צריכים להתרגל להיות חלק מהבית, וחלק מזה הוא שהם שותפים בעשייה, בעזרה במטלות הבית. אמא לא "חייבת" לתת שום דבר בתמורה. אם את תשדרי שהדבר הוא ברור מאליו, כך הם ירגישו, וכך גם ישתפו פעולה בצורה נעימה וכיפית, בלי להתמרמר ובלי תנאים.

אם כן, במה שגיתי? האם זה לא היה בסדר שנתתי והפתעתי? האם לא לתת יותר פרסים?

זה מצוין להפתיע וזה מחמם מאד את הלב שילד מרגיש שאמא חושבת עליו. אך כנראה עשיתי את זה יותר מידי, ולא שמתי לב שמפעם לפעם הוא העריך פחות והתרגש פחות מאשר בפעמים הראשונות. במקום להיות מופתע – הוא ציפה, ולכן הוא גם התאכזב כשלא קיבל. ואז עולה גם הרגשת כעס, "למה אמא לא הביאה לי?...".

גם פרסים צריך לתת במידה. כך הילד מעריך את מה שנתת לו. הוא גם יודה לך וייהנה מזה יותר.

כל דבר שנעשה ממקום של "נוח לי", או כדי להרוויח משהו (לפעמים זה גם בסדר...), או  מפחד(!) מתגובות כלשהן, או ממקום של לרצות את הילד, ולא ממקום שאני החלטתי מתוך מחשבה למה אני עושה את זה והאם זה נכון ומתאים כרגע – כל דבר כזה יכול להביא אותנו למקום שהילד מרגיש שזה ברור מאליו שהוא צריך לקבל, שהוא לא מספיק מעריך, שהוא בא בטענות מדוע הוא לא קיבל, שזה לא משמח אותו וכו'.

איך תדעי האם הפרס / התגמול שאת רוצה לתת הוא נכון או לא?

לפני שאת נותנת או מבטיחה משהו, תחשבי עם עצמך: למה אני רוצה לתת? תהיי בטוחה שמה שברור לך – יהיה ברור גם להם. את לא חייבת. את אמא, ואת המחליטה אם לתת, מתי לתת, למי לתת, כמה לתת ומה לתת.

האם לתת לכולם במידה שווה? ומה עושים במקרה של קנאה? על כך בשבוע הבא בע"ה.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il