לא תישארו אדישים: הנרצח התגלה בחלום וביקש...

בשיחה מיוחדת שהעניק הרב ישראל מאיר שושן לאתר 'דרשו', הוא מספר בסגנונו הקולח והמרתק סיפור מופלא, שלא ישאיר אתכם אדישים: גודל מתן שכרן של המצוות, וזהו הסיפור:

רב בית הכנסת של חוג חתם סופר בבני ברק, היה הרב אונגר זצ"ל. 350 מתפללים היו בבית הכנסת. רובם ניצולי שואה עם מספרים כחולים על היד.

עקיבא שטיינברג, אחד ממתפללי בית הכנסת של חוג חת"ם סופר בבני ברק, היה ניצול שואה. בשנות הזעם באירופה איבד את אשתו ושישה ילדים, ונותר אדם צעיר בן 30 גלמוד וחסר כל.

בוקר אחד, בהיותו בן 60, הגיע עקיבא אל רבי בית הכנסת, הרב אונגר, כשהוא רועד מבכי: "רבי, חלום נורא חלמתי בלילה", אמר בדמע, "אך כדי לספר אותו לרב, עלי להקדים ולספר את ההיסטוריה שלי.

"הגעתי לאושוויץ בחשון תש"ה. את כל משפחתי איבדתי ביום שבו הגעתי לשם. נשלחתי מיד לעבודת פרך איומה בבית חרושת לפחמים. בסוף היום הראשון לעבודתי שם, כשאני עדיין בתוך היממה הראשונה לרציחתם של אשתי וששת ילדי, שכבתי על הדרגש שבור ומיואש.

"לפתע חשתי נגיעה רכה בכתפי. היה זה אברך בשם ר' אריה. 'עקיבא', הוא אומר לי, 'לא למדנו היום כלום, בא נלמד משהו'.

"ר' אריה איבד באותו היום את שמונת ילדיו. הוא היה תלמיד חכם וידע גמרות בעל פה. התחלנו ללמוד יחד, ור' אריה פשוט העיר אותי לחיים. על בשרי חשתי את מובנו של הפסוק: 'כי הם חיינו… ובהם נהגה יומם ולילה'.

"ערב אחד, בחודש אדר, בשכבי על הדרגש אומר לי ר' אריה: 'עקיבא, עוד פחות מחודש פסח – איך נאכל כזית מצה? איך נקיים 'בערב תאכלו מצות'?!'", 'ר' אריה', זעקתי בייאושי, 'על מה אתה מדבר, אנחנו פה באושוויץ! היכן נשיג כאן מצה?'", ממשיך עקיבא לספר לרב הקשוב.

"'עקיבא', עונה לי ר' אריה במתינות, 'אל תגיד ככה, אנחנו אמנם באושוויץ, אבל הקב"ה הוא כול יכול, 'והבא ליטהר מסייעין בידו'. אל תדאג, עוד נזכה לאכול כזית מצה…'

"כל אותו הלילה לא פסקו ההפגזות. מטוסי האויב הפציצו מחסני נשק. למחרת פורים, כשאנו צועדים כהרגלנו לעבודה, גילינו, ששני פצצות נפלו על מחסן החיטה. היה זה מחסן אדיר שהכיל טונות של חיטה שיועדו להזנת הצבא הגרמני. החיטה התפזרה על פני כל השטח כמו מרבד קסום של גרעינים. הדבר היה לפלא: כמה חלמנו אתמול על מעט חיטה, והנה, כל השטח מסביבנו מוצף בחיטה.

"כשחזרנו מן העבודה בשעת לילה מאוחרת, מיהרתי להתכופף ולאסוף שני חופנים, אחד עבורי ואחד עבור ר' אריה. ר' אריה היה המאושר באדם.

עקיבא מוסיף ותאר לרב אונגר כיצד מצאו אבנים, טחנו עימם את החיטים והפכו אותם לקמח. "כל לילה טחנו, עד שהגיע ה' בניסן. מיהרנו להכין את הבצק: מים, קמח, לישה מהירה, והנה, הבצק מוכן. רידדנו את המצה במהירות, ועם מסמר עשינו בה חורים. הוצאנו את הפח מן התנור בזהירות, בעזרת סמרטוט, הדבקנו עליו את הבצק, ותוך 3 דקות כבר היתה לנו מצה למהדרין. שני כזיתים הכנו לכל אחד. החבאתי את המצה מתחת לחולצה, ושבנו למחנה, כשידי צמודה לגופי, ושומרת על המצה היקרה.

(צילום: shutterstock)

"בא נעשה עסקה. אני אוכל את המצה, ואתה – תקבל את השכר"

"כשהגענו למחנה", ממשיך עקיבא לספר, "ראה אחד השומרים את תנוחתי המוזרה, וצעק: 'ז'יד, מה אתה מחביא שם?' בתנועה חדה הרחיק את ידי מגופי, ושברי מצה צנחו להם בדממה על האדמה הקפואה.

הנאצי לא הסתפק בזאת, ובמגפיו המסומרות ריסק את המצה עד דק. לקינוח הוסיף להכות את אריה במכות אדירות. "צנחתי על המצה מחוסר הכרה. כעבור ארבע דקות שבתי להכרתי. הייתי מיוסר כולי, שברי שברים, אך נזכרתי שיש מתחתי אוצר. מצה מרוסקת אמנם, אבל גם בה אפשר לקיים מצות אכילת מצה. כשכולי זב דם זחלתי לדרגש ובידי האוצר היקר", ממשיך עקיבא לספר.

"חזרתי לדרגש, וכשכולי כאוב הראיתי לר' אריה כי נותר כזית אחד בלבד. ר' אריה פרץ בבכי: 'אתה הבאת את החיטים, אתה חטפת מכות על המצה, אבל אנא, רחם עלי, איך אעבור את ליל הסדר בלי לאכול כזית מצה?'

"ר' אריה", עניתי בתקיפות, "אני מוותר לך על ארוחת הערב של מחר ושל מחרתיים, אבל המצה — חייך קודמים, אני לא מוותר!"

"ר' אריה מתחנן: "עקיבא, אנא, תן לי את המצה, אומר אתך את כל ההגדה של פסח, מילה במילה, מהא לחמא עניא עד חד גדיא, אני מתחנן, תן לי את המצה!" "אין על מה לדבר, המצה שלי!', התעקשתי.

"ואז הזדקף אריה: "אתה יודע מה? בא נעשה עסקה. אני אוכל את המצה, ואתה – תקבל את השכר. שכר עצום של 'לפום צערה אגרא'!" הסכמתי לעיסקה. הוא אוכל והשכר – שלי.

הגיע ליל הסדר. "שבנו מן העבודה שבורים ורצוצים, 4 כוסות לא היו, מצה – בקושי פירורים של כזית, אבל מרור – היה לכולם בשפע. שכבנו יחד על הדרגש, ואמרנו את ההגדה בבכיות נוראות", מספר עקיבא.

"אני כבר לא החזקתי מעמד ונרדמתי מרוב בכי ותשישות, אך ר' אריה שאכל מצה, לא היה מסוגל להירדם מרוב התרגשות, וכי קלה היא בעיניכם, זכה הוא לאכול כזית מצה בגיא צלמוות, באושוויץ. 

"לפנות בוקר החל להתפלל שחרית בהודיה עצומה ובלחש. בתפילת הלל כבר שכח היכן הוא נמצא, באמרו: 'אשר קידשנו' נתן צווחה של התרגשות ממעמקי ליבו הטהור. השומר הגרמני זינק ממקומו, הצמיד את האקדח לראשו ולחץ על ההדק. נשמתו הטהורה והמזוככת יצאה על קידוש ד', ביום טוב ראשון של פסח.

"נשברתי לרסיסים", מספר עקיבא בדמע. "ר' אריה היה הרב שלי, אבי הרוחני, הוא החזיק אותי בתוך הגהינום הנורא, כיצד אוכל לשרוד בלעדיו? הקב"ה נתן לי כוחות עצומים במשך שלושים יום נוספים. בי"ז באייר הגיעו האמריקאים. המלחמה הסתיימה. שקלתי 36 קילו. עור ועצמות. לא מצאתי עוד טעם בחיי.

"אך הקב"ה, אב הרחמים, הוא בעצמו מחיה המתים. אט אט התאוששתי. הקמתי בית בפעם השניה, ב"ה זכיתי בארבעה ילדים ובעשרה נכדים כן ירבו.

"אתמול בלילה, הופיע ר' אריה בחלומי, כשכולו נורא הוד"

"אתמול בלילה, 33 שנים אחרי אותו ליל סדר נורא הוד, הגיע אלי בחלום ר' אריה הקדוש, כשהוא לבוש בקיטל לבן.

"איפה אתה, ר' אריה?", זעקתי. "אני במקום שכולו אור", הוא השיב. "זכיתי להיהרג על קידוש ד'. כבר 33 שנה אני מחכה להזדמנות שיתנו לי לגשת אליך. היום לראשונה קיבלתי אישור. עקיבא, על כל המצוות שעשיתי בעולם הזה יש לי שכר אדיר, אך מצוה אחת שעשיתי פה בעולם הזה, עד היום אין לי עליה שכר: מצות אכילת מצה בליל הסדר תש"ה, כי היה הסכם בינינו, אני אוכל את המצה והשכר הולך לעקיבא.

"עקיבא, אם תוותר לי על השכר – אוכל לקבל אני את שכר המצווה האדירה הזו. אני מתחנן לפניך: אנא, וותר לי על השכר!"

השבתי לו: "אריה, אתן לך כל שתבקש ממני, אבל שכר של מצווה – אני לא מוכן!". ר' אריה עזב אותי בפנים עצובות, וככה התעוררתי", מספר עקיבא לרב אונגר., ופונה אליו בשאלה: "האם עלי לוותר לו? הרי אני הוא זה שחטפתי מכות על המצה, אני הבאתי את החיטים, הסכם זה הסכם, למה עלי לוותר? מצד שני, נשמתו של אריה כל כך התחננה"...

הרב אונגר שומע את השאלה ושותק. לבסוף הוא אומר: "שאלה כזו יש לשאול צדיק מן הדור הקודם, גש לרבי ממכנובקא, יהודי קדוש של מסירות נפש ותשאל אותו".

הרבי ממכנובקא שומע את הסיפור ועונה ברכות: "מן היושר עליך לוותר!", הוא משיב לעקיבא, ומסביר: "33 שנים עברו מן הסיפור הזה, האם ניסית לחשב כמה ברכות זכית להגיד ב-33 השנים האחרונות? כמה מצוות, הנחת תפילין, שבתות, ועוד תמשיך עוד ועוד בשנות חייך. ור' אריה המסכן -  כבר לא נותרו לו הזדמנויות יותר. האם לא ראוי לוותר לו על הזכות הזו?"

עקיבא שמע את דברי הרבי, והשיב מיד: "אם כך, אני מוותר על השכר". אך הרבי ממכנובקא לא מסתפק בזה: "היכנס לבית הכנסת הסמוך, פתח את ארון הקודש, ושם, בסמוך לספרי התורה הכרז בפה מלא ובלב שלם על מחילתך".

היה זה שעת חצות הליל. עקיבא נכנס לבית הכנסת בחצות הליל ומול ספרי התורה שבארון הקודש קרא: "ריבונו של עולם, אני מוותר לר' אריה בלב שלם על השכר של אכילת מצה בפסח תש"ה".

באפיסת כוחות, שב עקיבא לביתו וצנח על מיטתו, כשהוא מותש ומלא מחשבות. באותו הלילה, שוב נדהם לראות את ר' אריה בחלום, כאשר פניו מוארות מאוד: "יישר כח, עקיבא! הויתור התקבל, אני מודה לך מעומק ליבי. בזכותך העלו אותי לכאלה מקומות. אין לי מילים להודות לך".

למחרת בבוקר שב עקיבא לרבי ממכנובקא וסיפר לו על החלום השני. בתגובה, פרץ הרבי בבכי. "סיפרת לי על יהודי קדוש, שעבר ייסורי איוב, חי בקדושה ובטהרה, ידע ש"ס, נמצא בגן עדן במקום הכי נשגב, ושווה לו לעזוב את כל העולם הבא, לרדת פה לעולם ולהתחנן על עוד מצוה, כי שם הוא לא יכול לעשותה. ואנחנו חיים פה בעולם, ומסביבנו מתגלגלות להן מצוות, בהישג יד, ומה נאמר למעלה?! הרי יום אחד ניפגש, עם כל האפשרויות שהיו לנו. הבה ננצל כל רגע שאנו כאן כדי לחטוף מצוות".

"הבה נייקר את המצוות, לא נחמיץ הזדמנויות שבאות לידינו, ונזכה לצבור באמתחתינו שקים מלאים לעולם הבא", מסיים הרב שושן את דבריו הנפלאים.