אל תאשימו את תחושת האשמה

האשמה היא מַנְחַת הורים גרועה, אומרים אנשי מקצוע בהומור – ובצדק. המלצה פופולרית להורים היא להימנע מלחוש אשמה באמצעות משפטים כמו: "אתה הורה נהדר כפי שאתה", או: "קבל את חולשותיך כהורה והיה שלם עם עצמך".

אכן, המציאות בשדה החינוכי מעידה לעיתים קרובות שיש בכך תועלת. שחרור מתחושת אשמה טומן בחובו ברכה גדולה להורה ולילד. הורה משוחרר מאשמה הוא לרוב קשוב ורגוע יותר, והוא מסוגל, דווקא מתוך השקט הפנימי שלו, לכוון את הילד לשינוי.

אבל השאלה הגדולה היא איך ההורה משתחרר מתחושת האשמה? האמנם סיסמאות אכן מועילות לטווח הרחוק, או שהן מדחיקות רגש אנושי, טבעי וחזק שלעיתים יש לו מקום?

מעניין לשים לב שהעולם הפוסט מודרני מוכן לקבל באהדה טווח רחב של רגשות, תחושות ואמירות קשות. אפילו שנאה, קנאה, תחרות וחמדת ממון – מוצאות להן מקום מכיל ומבין. רק האשמה נותרה נידחת ומחוקה. באופן פרדוקסלי, מואשמים הורים על כך שהם מרגישים... אשמה.

מפרשיות ספר בראשית ניתן ללמוד רבות על מה שמצופה מיהודי כאשר הוא מרגיש אשמה. בפרשת מקץ אומרים בני יעקב איש אל אחיו: "...אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו...". בני יעקב יודעים, מהלך מכירת יוסף היה הכרחי כחלק מתוכנית אלוקית, אבל העובדה שהמכירה נעשתה מבלי שליבם רטט על אחיהם המתחנן, הותירה בליבם אשמה. הנצי"ב כותב שהאחים לא התחרטו על המכירה, אלא על "האכזריות של הקשחת הלב מהתחננו אלינו". האשמה מעוררת את המצפון, וכותב הרש"ר הירש שם: "אין להחניק את קול המצפון...". יש מקום גם לקול הזה!

אז מה עושים כשהמצפון מתעורר? איך מתמודדים?

בפרשת ויגש יהודה עושה את המתבקש כשחשים אשמה אמיתית ומוצדקת. יהודה – מודה, והוא לוקח אחריות. יהודה ניגש ישירות אל הכאב ורואה את עצמו ערב, שותף לצרת אחיו. יהודה, שכבר בפרשת וישב הכיר בחובו המצפוני אל תמר כלתו, לא היסס לומר קבל עם ועדה אל מול אישה "צדקה ממני". גם בפרשתנו יהודה מודה במציאות, מכיר בטעות וניגש לקחת אחריות. הכרת החטא ועזיבתו היא שלב ראשוני בכל מהלך של תיקון ותשובה. גם בהורות.

נראה שבמרבית המקרים הבעיה ההורית אינה בתחושת האשמה לבדה. הבעיה היא כשהאשמה מעוררת חרדה, ואז היא משתקת, או לחילופין, מייצרת פעלתנות קדחתנית. הילדים, לרוב, אינם מגיבים רק לתחושת ההורה שהוא טעה, אלא למערכת הפעלה רגשית לא תקינה ומיותרת שהוא נכנס אליה עקב תחושת האשמה.

האשמה עצמה משולה בעיני לאזעקה. אזעקה לא משוכללת, שמעוררת לעיתים רעש גדול על לא דבר. אך ביטול מנגנוני האזעקה הללו מסוכן גם הוא. המחניק את רגש האשמה מבלי לבדוק אותו, משול לאדם שמשתיק את גלאי העשן שלו בכוח, רק משום שהוא רוצה לישון. ייתכן שהגלאי מקולקל ומרעיש לשווא, אך יתכן ששריפה משתוללת! אדם אחראי בודק ופועל בהתאם למציאות האמיתית. הוא מחליט מתי לכבות את הגלאי ומתי לכבות את האש עצמה. הוא מחליט מתי להזעיק עזרה ומתי להסתדר לבד. במקביל, הוא משתדל שהאזעקה שלו תייצר כמה שפחות אזעקות שווא. הבעיה היא לא באזעקת האשמה. הבעיה היא בחרדה שהרעש שלה מייצר.

יהודי מקשיב לקולות הפנימיים העדינים שלו, כולל קולות המצפון והאשמה. הוא לא משתיק אותם בכוח. הוא לוקח אחריות. נכון שלא כל הפעולות שננקוט כהורים אחראים יצליחו, ברור שלא הכל תלוי בנו ולילד יש בחירה חופשית. אבל אנחנו נשתדל לפעול לתיקון. לא נתלה את כל הבעיות בתחושת האשמה שלנו. ניגש, נודה ונתמודד.

רויטל שנור היא פסיכולוגית חינוכית