הרב זמיר כהן - "אתם אוהבים את אחי הקטן יותר ממני!"

אחד הצרכים הנפשיים הבסיסיים של כל ילד, המוכיחים לו כי הוא רצוי ואהוב באמת להוריו, הוא שמיעת דברי שבח ומחמאות. מחמאות אלו אינן תורמות לביטחון העצמי ולשמחת החיים רק בגיל הילדות, אלא מסייעות לו גם בימי בגרותו ולכל ימי חייו!

מצוי שלאחר שהאדם גדל אינו מקבל מחמאות מהסובבים אותו. יתכן שיישא אישה שאינה יודעת להחמיא, או שהיא תינשא לאיש שאינו יודע להחמיא. גם יתכן שהמעביד או החברים אינם מורגלים להעניק מילות שבח ועידוד. והרי כל אדם מטבעו זקוק למחמאות האלה.

אולם את זאת יש לדעת: אדם שבימי ילדותו הביעו הוריו את דברי התפעלותם ממנו, שיבחו אותו והחמיאו לו ובכך רוממו את נפשו והעניקו לו ביטחון ושמחה, גם כאשר הוא גדל ואינו מקבל מחמאות בזמנים שמצליח או עושה מעשה טוב במיוחד, הוא שומע אז ברקע את מחיאות הכפיים של הוריו, בהיותו ילד קטן.

השקעת ההורים מלווה את הילד לכל ימי חייו!

כוחו של חיוך

אחד המסרים המוטבעים בטבע האנושי, אשר באמצעותם הוא מזהה את מי שאוהב אותו, הוא החיוך האמיתי והטהור. חיוך שמעביר מסר: "אני כל כך שמח לראות אותך!"

לא לחינם אמרו חכמים בתלמוד (כתובות קיא ע"ב) על הכתוב (בראשית מט, יב) "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב": "טוב המלבין שינים לחברו, יותר ממשקהו חלב".

ואם כך באדם מבוגר, על אחת כמה וכמה בילד צעיר, החל מהגיל הרך דרך הילדות וגיל ההתבגרות, ועד עמידתו ברשות עצמו, שכל כך זקוק לאישור סביבתי על היותו אהוב ורצוי לכל אדם, ובפרט- להוריו.

זה כוחו של חיוך אמיתי ולבבי, כאשר המבט האוהב באמת - אשר מלווה את החיוך, ממוקד בעיני הילד. הנה הוא קיבל אישור ברור והחלטי: אוהבים אותי!

גיבוש משפחתי

ועצה טובה לכל הורה: לנצל את שולחן השבת - כאשר כל בני המשפחה יושבים סביב השולחן באווירה נינוחה, מגבשת ומאחדת, זה הזמן לשיח נעים ולמתן אפשרות ועידוד לכל ילד בכל גיל להתבטא בנושאים החשובים לו.

יש לתת את הדעת לעובדה כי מלבד שלל מעלותיו של יום השבת, הרי הוא מהווה יום מיוחד מהיבט הגיבוש המשפחתי, שניתן וצריך להשתמש בו לבניית הקשר הבריא שבין ההורים לילדים.

שהרי אחת לשבוע מתכנסים ההורים והילדים בלבוש מכובד שמתאים לאירועים שמחים, ומתיישבים סביב שולחן מפואר וערוך, נרות דולקים ויין. ובל נשכח שמדובר בשלש סעודות רצופות: בערב, בבקר ואחר הצהריים, שבכל אחת מהן מתכנסים כל בני המשפחה יחד, כשכולם ללא טלפונים ואיש אינו לחוץ לצאת לשום מקום.

בסעודות אלו, התעניינות כנה של האב והאם לסירוגין בטבעיות בכל ילד, שיח שמתפתח בנושאים שונים, חיוכים ושמחה עם שירי שבת, ואבא היושב בראש השולחן ואומר רעיון מוסרי מפרשת השבוע, ומספר סיפור שבו מסר יפה, כל אלה מצטרפים יחד ליצירת קשר בריא ואוהב בין כל בני המשפחה, ובעיקר - בין ההורים לבין הילדים.

ברגעים אלה, חיוך טהור של אם לבניה ולבנותיה, ושל אב לבניו ולבנותיו, מעביר מסר של אהבה וקירבה שאלפי דיבורים אינם יכולים ליצור. והדיבור בגובה העיניים בכל נושא העומד על הפרק, ובהתרחשויות המשפחתיות שאירעו באותו שבוע, מתן עצה חכמה לבת שסיפרה כבדרך אגב על קושי חברתי, ולבן שסיפר כלאחר יד על התמודדות לימודית או בית ספרית, כל אלה חוברים להוכחה ניצחת לכל אחד מהילדים: "אני אהוב להורי, טוב ונעים לי בבית הזה ובמשפחה הזו, עליהם לעולם לא אוותר!".

הילד השונה והמקופח

לעיתים קיים הבדל מולד בין הילדים באופן קיצוני, בנתונים הבאים לידי ביטוי בהתנהגותם או במנת המשכל שלהם. והתוצאה, בהתאם: ילד אחד מביא 'כבוד' להורים, ואילו השני גורם להם 'בושות'.

ולעיתים, ללא קשר לאישיות הילד, חש אחד ההורים רגשות אהבה כלפי אחד הילדים יותר מהאחרים, אולי משום שהוא מזכיר לו במראה פניו את אביו (או את עצמו...), או ללא שום הסבר - הוא חש שהוא אוהב ילד זה יותר מכולם.

תהיה הסיבה אשר תהיה, אסור להורה להעביר מסרים של אהבה וקרבה לילד אחד יותר מלאחיו ואחיותיו, ואסור להפלותו לטובה יותר מהאחרים. וכבר אמרו חז"ל (שבת י ע"ב):

"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים. שבשביל משקל שני סלעים 'מילת' (בד יוקרתי) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

לכן, אם אחד מהילדים מתלונן על שאוהבים אותו פחות מהאחרים, גם אם לדעת ההורים תחושתו זו איננה נכונה כלל, אין להקל ראש בדבר. ובפרט כאשר הוא חוזר ואומר את הדברים בהזדמנויות שונות, מתוך עצב עמוק. אמירה סתמית מצד ההורה: "זה לא נכון, אני אוהב את כולם במידה שווה", אינה מספקת. יש להשתמש בהמחשות ברורות שיוודאו בלב הילד שהוא אהוב להוריו לא פחות מהאחרים. כאותה האם שאמרה לילדיה: "האם אני אוהבת את עין ימין יותר מאשר את עין שמאל? כל ילד הוא כמו עין עבורי. אני אוהבת אותך ואת  כל הילדים במידה שווה". ובמידת הצורך ניתן גם להתעניין: "מדוע אתה סבור כך?" ולאחר שישיב, להסביר לו במילים קצרות את טעותו, מבלי להיגרר למשא ומתן.

ובמקביל לתגובה מיידית קצרה וברורה, יעקבו ההורים אחר התנהלות עצמם וסגנון דיבורם ושפת גופם, בעת דיבורם עם ילד זה ביחס לילדים האחרים. ויבחנו האם ישנה סיבה נכונה לתחושתו זו, או שמא רק חסרה לו תשומת לב מהוריו, והתלונה על הקיפוח נועדה רק להביע במילים שעלו בדעתו את אשר כל כך חסר לו לנפש. ובין אם ישנה סיבה מוצדקת לתלונתו ובין אם לא, יתאמצו בתקופה הקרובה להעניק לו שפע אהבה ותשומת לב, מבלי להעביר אליו מסר של לחץ ובהלה בעקבות תלונתו, ומבלי לפגוע באחיו האחרים.

תשומת לב שלילית

לסיום יש להוסיף את הידוע, שילד שאינו מקבל מהוריו וממוריו תשומת לב חיובית, באופן יזום מצדם, עלול לנסות להשיג מהם התייחסות כל שהיא, ואפילו תהיה זו תשומת לב שלילית שהוא לכאורה סובל ממנה. אך הוא חש צורך לקבל מהם את המסר: "אתם הגדולים, תוכיחו לי שאני קיים!.."

כך ניתן לראות ילד המשתולל ומפריע לסובבים אותו, בעוד שהוריו המתוסכלים רק מוסיפים גערות ונזיפות ועונשים, ולרוב ייאושם כבר אינם יודעים מה בידם לעשות עוד כדי שיתנהג כראוי. ואינם יודעים כי יתכן מאד שהוא בסך הכל זועק לתשומת לב: "אבא, אמא! תתייחסו אלי!" ולמילוי צורך נפשי עמוק זה הוא מוכן אפילו להיענש, ובלבד להרגיש כי הוא קיים, ויש משקל למציאותו כאן. שהרי סוף סוף מישהו מתייחס אליו.

הורים שגילו לפתע כי אחד מילדיהם הוא ילד כזה, יעניקו לו מעתה שפע של חום ואהבה, שבח ומחמאה, ותשומת לב חיובית הנדרשים לו כל כך. לשם כך ינצלו כל תכונה חיובית שבו, וכל מעשה טוב ואפילו הוא קטן ביותר, לשבחו ולרוממו, כשמבט עיניהם ישדר כלפיו באותה שעה אהבה והערצה אמיתיים. בכך יהפכוהו מילד מריר ומתוסכל לילד בעל נפש בריאה ושמחה, שהתנהגותו חיובית ויציבה.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.