22 שנים בלי רוח הקודש – אלה חיים בכלל?

רגשותיו של יוסף גואים, ולבו אינו יכול לעמוד עוד מול אחיו הכועסים ונבוכים. ואז, מגיע רגע השיא. לאחר עשרים ושתים שנים של נתק מהמשפחה, מחליט יוסף לחשוף את זהותו ולהתחבר שוב אל אחיו.

כדי שאלה לא יתביישו בפני המצרים שעמדו סביבו, הוא קורא: "הוציאו כל איש מעלי!". ואז, כשרק יוסף נמצא מול אחיו, הוא מביט עמוק אל תוך עיניהם, ומנחית את הפצצה: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף!", ובאותה נשימה עוד בטרם יספיקו לבלוע את הגלולה ולהתעשת מעצמת הבשורה המפתיעה, הוא הומם אותם בשאלה רטורית "הַעוֹד אָבִי חָי?!".

נשמתם של האחים כמעט פרחה... - "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו".

* * *

ויש להבין, מקשה הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל (מגדולי חכמי מרוקו לפני כמאתיים שנה) בספרו "מי מנוחות", הרי ודאי שהאבא חי, הלא אך לפני זמן קצר הם עדכנוהו במצבו הבריאותי, ואמרו לו "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי" (לעיל מ"ג, כ"ח)? ובפרט שיהודה בדבריו מדבר כל הזמן על הצער שעתיד להיגרם ליעקב אילו יילקח בנימין? גם בפסוק הבא לא מובנת התנהגותו של יוסף: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה", לשם מה היה צורך לחזור על הדברים?

מיישב המלאך רפאל זצ"ל כי כאשר נחבר את השאלה "העוד אבי חי" לשתי המלים שבאו קודם לכן "אני יוסף", נגלה כי בשאלת מחץ זו מסתתרים להם הרבה סימני שאלה ויותר מהם סימני קריאה... לא היתה זאת שאלה לשם קבלת תשובה, שכן יוסף אינו מחכה שאחיו יענוהו אלא ממשיך בדבריו.

כאשר מנסה יהודה לתלות את כל טענותיו בעוול ובצער שעתיד יוסף לגרום ליעקב, הוא אכן צודק לחלוטין, ובאמת אין ליוסף מה להשיב על טענותיו... עד אשר מגיע רגע האמת, כאשר מכריז יוסף שתי מלים לוהטות שיש בהן להשיב על כל הטענות והאשמות – "אני יוסף", ומיד אחר כך מוסיף "העוד אבי חי?!".

טענתו של יוסף היתה ברורה ונוקבת, וכאילו אמר להם: "כעת דברתם בצורה כל כך נרגשת ונוגעת ללב על הצורך לבטל את דינו של בנימין, מפני הרחמים על האב ש'נפשו קשורה בנפשו', אבל כשישבתם בדותן והכרעתם את דיני, אז החלטתם בצורה נחרצת כי הרחמים על האב נדחים מפני הדין! האם כנים אתם בדבריכם כאן, הרי עוד מצלצלת באוזניי הצעתכם 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' ללא התחשבות באבא...".

"כל העת אתם מאשימים אותי בגרימת עוול לאבא", המשיכה טענת יוסף להלום "אם אתם דואגים כל כך לאבא, אם חוששים אתם ש'בראותו כי אין הנער ומת', אולי תסבירו לי היכן היתה דאגתכם זו לפני עשרים ושתים שנים כאשר אתם בעצמכם מכרתם אותי למצרים, הלא ידעתם כמה נפשו של אבא קשורה בנפשי, ומדוע לא חשתם אז לצערו של אבא שבראותו כי אינני, ימות?! מדוע רק עכשיו, אתה יהודה, נזכר לגלות אכפתיות כלפי אבא באומרך 'פן אראה ברע אשר ימצא את אבי'?! ומה היה כאשר לקחת את כתונת הפסים טבולה בדם ושאלת 'הכר נא הכתונת בנך היא אם לא', וכי אז לא היה זה אביך?!".

"העוד אבי חי?!" מטיח בהם יוסף ורומז להם על תמיהה נוספת "וכי אבי עוד חי אחרי שמכרתם אותי? יש לו חיים בכלל?! עשרים ושתים שנים ללא רוח הקודש זה נקרא חיים?!".

כל המונולוג המוחץ הזה מקופל בתמציתיות ובריכוז רב באותן שלש מלים קצרות של יוסף, "הַעוֹד אָבִי חָי?!". למעשה, יותר מאשר היו הם המומים מ'אֲנִי יוֹסֵף', הם נחרדו למשמע תוספת השאלה הזועקת בת שלש המלים.

"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו".

על כך, לא היה בפיהם מענה!

באמרו "אני יוסף", העמיד יוסף את האחים הנבוכים אל מול האמת שלהם עצמם! הוא בעצם סתר את טענותיהם מתוך התנהגותם הם. זו תוכחה שאי אפשר לעמוד בפניה.

* * *

כאשר המציאות טופחת על פניו של החוטא – אין צורך להכביר במלים. כל מלה – מיותרת, ורק תגרע מעצמתה של התוכחה. כאשר מעמתים את טענותיו או מעשיו כנגד מה שהוא עצמו אמר או עשה, אין לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש!

זוהי תוכחה נוראה גם כאשר היא באה מפיו של האח הצעיר, לא כל שכן אם היא תוטח בפנינו חלילה מפי הקב"ה! ואכן, הגמרא במסכת חגיגה (ד' ע"ב) מספרת שכאשר היה רבי אליעזר מגיע לפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו", היה פורץ בבכי. אמר: מה תוכחה של בשר ודם כתיב בה "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה...

איזו בושה תהיה, כאשר יוכיחונו לאחר מאה ועשרים, מתוך מעשינו שלנו, על כל העבירות שעשינו... מה נוכל להשיב אז להקב"ה? שם לא יועיל שום תירוץ, כי יוכיחו לנו מיניה וביה שאיננו דוברים אמת. יעמידונו אל מול מצגת המתעדת את כל חיינו, ללא יכולת להסתיר או להדחיק שום אירוע.

פעמים רבות נוטה האדם להתכחש לאמת ולברוח ממנה. לכן התוכחה החזקה והמשפיעה ביותר אינה באה בצורה ישירה, כי אם באופן אשר בו החוטא בעצמו חורץ את דינו, כאשר מציבים אותו אל מול האמת של עצמו, תוך הצגת מקרה דומה שנשפט על ידו בדרך שונה.