פגיעות, צלקות ונבואה המגשימה את עצמה

התחלתי את השיחה כפי שאני עושה תמיד; אמרתי שהגישה הדתית להיכרויות, בחלקה, מכוונת לכך שרגשית, אנשים ישקיעו את עצמם כמה שפחות ביחסים המועדים לפורענות. כשהסתכלתי לכיוון האישה, ראיתי שהיא שעונה לאחור בכיסאה, ידיה שלובות ועל פניה הבעה כאובה ומכווצת. נתתי דוגמא ליחסים לא מוצלחים, שבהם רק אחד הצדדים מעוניין במחויבות ארוכת-טווח. פניה התקדרו והיא הנהנה בראשה, כמעט בלי משים.

 

''אהה'', חשבתי. ''כנראה, שמשהו כזה קרה לה''. הבאתי דוגמא שניה, של מערכת יחסים שהסתיימה לבסוף בכאב רב מכיוון שיעדיהם השונים של שני הצדדים לא עלו בקנה אחד. הבעתה נעשתה עוד יותר מיוסרת, היא נאנחה בכבדות ושוב הנהנה בראשה, הפעם באופן גלוי ביותר. ''אוי ואבוי!'', חשבתי לעצמי, ''גם זה?'' היססתי אם להמשיך אבל לא הייתה לי בררה. נשמתי עמוק ונתתי את הדוגמא השלישית והאחרונה, על מערכת יחסים שאיננה בריאה מבחינה פסיכולוגית.

 

לא הייתי מוכנה למה שקרה אחר כך: עיניה של האישה התמלאו דמעות והיא קמה ויצאה ללא אומר. ללא ספק, אישה זו סבלה מאוד. לו היו אלה ייסורים פיזיים, בוודאי היינו מוצאים אותה שוכבת בבית חולים. רוב בני האדם זהירים למדי בכל הנוגע לנטילת סיכונים פיזיים. אדם שעיניו בראשו, לא יקפוץ מקרש-קפיצה מבלי לדעת אם יש מים בבריכה שמתחתיו.

 

הסיבה ברורה: איש אינו רוצה להיפגע. לעומת זאת, קשה הרבה יותר לזהות ולהתייחס ברצינות למצבים מסוכנים מבחינה רגשית. האמת העצומה היא, שכאשר נגרם נזק רגשי הוא הרבה פחות בולט, ולכן אנשים רבים מאוד חושבים ''לעזאזל הכל'', מזנקים רגשית לבריכות ריקות ממים ואחר כך סובלים מפגיעות, שניתן להשוותן לפצעים פתוחים להיקף פגיעתם. אבל נפשו של אדם עשויה לסבול לא פחות מגופו. ולמרות שאולי הזמן מרפא הכל, ייתכן שלצלקות הנותרות תהיה השפעה מהותית.

 

היתה לי פעם פגישה קצרה עם בחורה בת שמונה עשרה שהיתה מאוד לא שמחה. דנה גדלה בלוס אנג'לס (מעוז השפיות והרוחניות.....) ומגיל צעיר הסתובבה בחברה ''אינית'' (שבמושגים של העולם הדתי, ניתנת להשוואה לנהיגה מטורפת בכבישים). היו לה קשרים אינטימיים עם מספר בחורים, שנכנסו ויצאו מחייה בזה אחר זה. היא הגיעה לארץ בעקבות חבר שלה, ואז פגשתי אותה. זמן קצר לאחר שנחתה כאן, הוא סיים עמה את הקשר. היא היתה מיואשת ודבריה הסבו לי כאב. ''אני כבר לא מסתבכת יותר בקשרים'', אמרה מבעוד דמעותיה, והמרירות העמוקה שבקולה חדרה בי כפגיון. ''אני לא רוצה כל קשר עם גברים, עד סוף חיי''.

 

מעולם לא ראיתי אדם כל כך מפוכח בגיל כל כך צעיר. הרגשתי כאילו אני מקשיבה לאשה מבוגרת ועייפה, שכבר עברה כמה תהליכי גירושים ממספר בעלים מתעללים ובוגדניים. ואילו דנה, לפי גילה, בקושי הגיעה לבגרות. אם חשוב לנו שלא רק גופנו יהיה בריא אלא גם נפשנו, עלינו לטפל בה באותה מידה של תשומת לב. אסור לנו להעמיד את עצמנו במצבים המסכנים את שלומנו הנפשי, כשם שלא נעמוד על צוק מט ליפול. צריך להבין עד כמה זה קל להגיע לפי-תהום.

 

מעטים התחומים בחיים שמעורבת בהם יותר עוצמה רגשית מאשר ביחסי נשים-גברים - ולכן הסיכון כאן רב יותר. כאשר את יוצרת קשר עם מישהו את 'מפקירה' את רגשותיך. את מסירה את מנגנוני ההגנה-העצמית שאת מציבה ביחסיך עם אחרים. את מרשה לעצמך להיות פגיעה. אפילו כאשר אין מגע פיזי ביניכם, יש לך הרבה מה לאבד. הוסיפי לתמונה את עוצמת הקשר שנוצרת מהקירבה הפיזית, ואז יש הרבה הרבה יותר מה להפסיד.

 

בכל פעם שמסתיימת מערכת יחסים, את משלמת מחיר. בטחונך ביכולתך להבחין בין מה שהוא אמיתי ובין מה שאיננו כזה, הולך ומתערער. את כבר לא מאמינה שיחסים יכולים להיות קבועים ושאנשים הם טובים, במיוחד אם הם בני המין השני. ובסופו של תהליך, לא נשאר בלבך דבר מאותה אופטימיות שהיא כה חיונית לשמחה בחיים.

 

המצב הזה עצוב לכשעצמו. אך כאן גם נוצר מעגל קסמים בפעם הבאה שתפגשי מישהו שמעניין אותך, כבר תהיי בעמדת הגנה. כבר לא יהיה בך אותו אמון שיאפשר לך להפתח בקלות בפני אדם אחר. כתגובה לכך , הוא עשוי לחוש בהסתגרותך, לאבד עניין ולסגת ממערכת היחסים, מה שפעם נוספת יכרסם ויפגע באמון הבסיסי שלך.

 

כתגובה, תתחפרי עמוק יותר בקונכיה המגינה עליך, ותפחיתי עוד יותר את סיכויי ההצלחה בפעם הבאה. הפיכחון, אובדן האשליה, מפנה את מקומו ליאוש, ההופך לנבואה המגשימה את עצמה. הדרך האחת להימנע מחבלה קשה שכזו, היא להימנע מליצור קשר עם אדם אחר לפני שיש בטחון בקשר. כאשר דוחים את האינטימיות עד להיווצרות אותו בטחון של קשר קבוע, מבטיחים בכך את השמחה העתידית.