הרב זמיר כהן - למה חשוב שתציבו גבולות לילדים שלכם?

אחת הסיבות לכישלון החינוך כיום, הוא עקרון השוויוניות בין הורים לילדים, ובין מורים לתלמידים. עקרון אשר גם מבלי לדבר עליו במפורש, נעשה מקובל בבתים רבים כאמת שאין לפקפק בה. ובפרט לאחר שפסיכולוגים רבים הבהילו את כולם בדבר הנזק שגישה חינוכית שונה עלולה לגרום לנפשם הרכה של הילדים.

למעשה, בעקבות ומשום עקרון זה, איבדו הורים ומורים רבים את סמכותם בעיני עצמם וממילא גם בעיני ילדיהם ותלמידיהם.

דרישת המסר החברי מהמורים הגיעה עד כדי אי עמידת התלמידים בפני המורים בכניסתם לכיתה, קריאה למורים בשמם הפרטי, וקבלת החלטות רק בשיתוף ובאישור התלמידים. וישנן משפחות שאפילו ההורים נקראים בשמם הפרטי... 

ומה גרם לאימוץ גישה חדשה זו?

פסיכולוגים מכל רחבי העולם הגיעו למסקנה ששיטות החינוך המקובלות בדורות הקודמים, היו נוקשות, מדכאות וחסרות רגישות. ומשום כך הקצינו לצד האחר - כמצוי בדרך כלל במקרים כאלה, ודרשו שוויוניות מוחלטת לילדים.

כיום אנו רואים את התוצאות.

לאמיתו של דבר, גם אם צודקים הם באשר לתלונות כנגד הגישה החינוכית שהייתה לגיטימית ומקובלת בעולם, טעות חמורה בידם ביחס לשיטת החינוך היהודית-תורנית. בספרות התורנית הענפה הזהירו חכמי ישראל מהקצנה לאחד משני הקצוות, וסללו את שביל הזהב האמצעי אשר תוצאותיו המוצלחות הוכחו ומוכחות בעליל בבתים ובמוסדות החינוך הרבים אשר מחנכים על פיו.

ובל נטעה. היהדות טוענת שהורים וילדים שווים בערכם כבני אדם, ולכן הזהירה ש"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (אבות ד, יב) ואסרה לבזות ולהשפיל את הילד, ובוודאי שאסור להציק לו בדיבור או במכות או להתאכזר אליו. אבל היא מייעדת עבור ההורים והילדים תפקידים שונים, אשר שילובם יחד כראוי, יוצר שלימות נפלאה, ותוצאה חינוכית ברוכה.

לפיכך היא דורשת מההורים ומהמורים לחנך את הילד לכיבוד הורים, ככתוב (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וליראת כבוד מהם, ככתוב (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". וכך גם לכבוד וליראת כבוד כלפי המורים, כאמור במשנה (אבות ד, יב): "...ומורא רבך כמורא שמים". וכתב המאירי (קידושין לב ע"ב): "כל שכתבנו בכבוד אב ואם ומוראו, כך הוא הדין בכבוד רבו. ולא עוד, אלא שחובתו יתירה על של אב. שזה הביאו לחיי העולם הזה, וזה מביאו לחיי העולם הבא". ומקור דבריו במשנה שבמסכת בבא מציעא (ב, יא): "אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת. שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא".

ילד שמותר לו יותר, מאושר יותר?

ישנם הורים שמשום חולשת אופיים אינם מצליחים להציב בפני ילדיהם גבולות ודרישות צודקות, כמו: דרישה לישון בזמן, שלא להפריז באכילת ממתקים המזיקים לשיניים ולבריאות, להחזיר את המשחקים למקומם בסיום המשחק, לסדר את חדרם, ולסייע בעבודות הבית. וישנם הורים שדווקא משום היותם מבקשים את טובת ילדיהם, אינם מציבים בפניהם גבולות ואינם דורשים מהם דרישות.

אלה הראשונים, שאופיים מקשה עליהם להציב גבולות ולדרוש דרישות, יתחילו בעניין פעוט שקל לילד לעמוד בו, ויתאמנו בו לעמוד על שלהם בשקט אך בהחלטיות, עד שהילד יישם. ולאחר כמה תרגולים בדרישות דומות, יעברו לגדולות יותר, עד שהם והילד יתרגלו למשמעות של סמכות הורית מתוך החלטיות ברורה וחד משמעית, ועם זאת חביבה ולא תוקפנית.

ואילו האחרונים, מעניקים לילדים את כל מבוקשם ומניחים להם לעשות כטוב בעיניהם, משום שסבורים שילד שיש לו יותר ומותר לו יותר, גדל מאושר יותר.

אולם טועים הם טעות גדולה. אדם עשיר שאינו רואה שום אתגר ברכישת וילונות חדשים או מערכת סלון חדשה לביתו, הנאתו מרכישתם פגומה ואינה מתקרבת כלל להנאתו ולאושרו של המתפרנס מיגיע כפיו, לאחר שסוף סוף הגיעו חסכונותיו לסכום המאפשר לו להגשים את חלומו.

רבה הישיש של פנמה, הרב הצדיק ציון לוי זצ"ל, אמר פעם לכותב השורות שאין בידו לתאר את מידת ההנאה שהייתה לו ולחבריו בשנות ילדותו בירושלים העתיקה, בזמן השלטון הבריטי, בעת אכילת מלפפון לראשונה בכל שנה, לאחר שנה שלימה שהירק הזה לא היה בנמצא...

על הורה החפץ בטובת הילד לזכור, שגם אם מצבו הכלכלי המבוסס מאפשר לו להגשים במהירות כל משאלת לב של הילד, ולקחתו לטיול לכל מקום מעניין הקיים בעולם, אם באמת חפץ הוא בטובת הילד עליו להציב בלמים לנתינה, ולאפשר לו מרחב התמודדות עצמית מול ציפייה שאי אפשר להגשימה כעת, עמידה בפני גדרים וגבולות שאותם אין לעבור, נשיאה בעול ונטילת אחריות ומאמץ כדי להשיג את חפצו, שכן ילד הממצה בגיל צעיר כל סוג של הנאה וסיפוק, וחי ללא דרישות וגבולות, ניזוק בכפליים:

1. חסר הוא את הציפייה המהווה תנאי הכרחי לאושר ולסיפוק, וממילא מאבד טעם וריגוש בכל סוג של הנאה, אלא אם כן יפרוץ גדרים וגבולות קיצוניים.
2. ההרגל לקבל מיד את מבוקשו, ייצור בלבו ציפייה להתנהלות דומה בכל ימי חייו. אך כשיגדל וייצא לחיים, וייווכח לראות שהעולם בכללותו אינו מתנהל כך כלפיו, הוא יחיה חלילה בתסכול, במרירות ובכעס.

ואם לא די בנזק לילד עצמו, גם ההורים עצמם שביקשו כל כך להיטיב עמו, יגלו בסופו של דבר כי הם הניזוקים הגדולים והעיקריים. כי הנה בגיל ההתבגרות ואפילו מעט לפני גיל זה, הילד המפונק שקיבל הכל מתחיל לרדות בהם, לדרוש מהם דרישות מופרזות, וכשיסרבו יסבלו מהתפרצויות זעם ואפילו מאלימות מילולית או אחרת.

הורים טובי לב אלה היו סבורים  שאם יתנו לילד את כל שעולה על דעתו, הוא יידע להעריך את אשר עשו למענו. אך מאמציהם למענו, הנעשים ללא איזון נכון כהכוונת התורה, פועלים הפוך. שהרי ילד שלא חונך לדחיית סיפוקים ולגבולות, ולא למד לטרוח ולתת מעצמו, עלול באופן וודאי לראות בהוריו סוג של כלי שכל תפקידו בעולם הוא למלא את משאלותיו. ואם אי פעם יסרבו לדרישותיו משום שהן כבר נעשו מופרזות, מבטו יתהפך עליהם לראותם כמי שמועלים בתפקידם ואפילו כאויבים, והוא יתחיל לרדות בהם ולהציק להם.

אולם ילד היודע עוד מהגיל הרך שההורים הם הסמכות הקובעת בבית, וישנם גבולות וגדרים שאותם אין לעבור, ועם זאת יודע כי אהוב הוא מאוד להוריו שיעשו הכל למענו, הוא מקבל מהם שפע תשומת לב חיובית, מילים אוהבות ורגש הבוקע מלב אוהב ומעריך, גדל ילד שמח, מאוזן ובריא בנפשו. לילד זה טוב עם עצמו, ולכולם טוב איתו.

על כל הורה ומחנך לדעת כלל גדול: מי שאינו יודע לומר "לא", אין ערך גם ל"כן" שהוא אומר. והסיבה פשוטה. כל אדם חש הערכה כלפי מי שמסכים למלא את בקשתו, והוא גם מכיר לו טובה על כך, רק כאשר הוא יודע שה"כן" בא מתוך בחירה, כשבידו היה להשיב גם ב"לא". אבל כאשר הוא קולט שההסכמה באה רק מתוך אי מסוגלות ופחד להשיב בסירוב, אמירת ה"כן" מתפרשת מיד כחולשה של המסכים, והיא יוצרת תחושת אכזבה ואפילו זלזול, כלפי משיב התשובה החיובית.

מצב זה, הנכון לא רק בין הורים לילדים, אלא גם בכל תקשורת בין אנושית, מעורר לא פעם בלב המשיב ב"כן", פליאה גדולה ותסכול עמוק: "הרי אני תמיד מסכים לכל בקשות הזולת, גם כאשר אינני מסוגל וגם כאשר איני מסכים באופן ענייני מבחינה ערכית לדרישותיו. כיצד יתכן שלמרות זאת לא מעריכים אותי ואפילו מזלזלים בי?!" והוא אינו מבין שלא 'למרות זאת', אלא 'בגלל זאת', לא מעריכים ואפילו מזלזלים. 

שיקול דעת נבון ונכון בכל מקרה לגופו, והשבת תשובה חיובית או שלילית על פי שיקולים ענייניים, משדרים לילד ולכל אדם עמדה של חוסן, וגורמים לזולת להתייחס ברצינות ובכבוד לסירוב, ולהתמלא ברגשות הערכה בעת הסכמה. בו בזמן שהורה הרגיל להשיב ב"כן" לכל בקשותיו של הילד משום פחדו מתגובת הילד או מכל סיבה אחרת, ואפילו במקרים בהם הילד עצמו מבין שההסכמה נוגדת את עמדתו האמיתית של ההורה, גורם לילד לפרש את ההסכמה כחולשה של ההורה מולו. והנזק עצום. הילד אינו מעריך את הסכמת הוריו לבקשתו - משום שההסכמה לא באה מבחירה, וגם לומד לזלזל בכל דרישה של ההורים ממנו. שהרי הם חלשים ממני...

ואם לא די בכך, ילד שמשום התנהגותו התוקפנית כלפי הוריו, רגיל לקבל מהם גם מה שלדעתם לא נכון לאפשר ולתת לו, עלול לקבל בלבו פחד נסתר מהעולם. שהרי אם ההורים החזקים האמורים להגן עלי מכל איומי העולם, אינם יכולים עלי, כיצד אני הקטן והחלש אתמודד מול כל העולם?

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.