עומר אדם בראש הרשימות של 2018. עדיין יש הרבה עבודה

1. זה היה שבוע עצוב וכואב. ובכל זאת, הוא יוצא דופן בשנה האזרחית החולפת, שמסתיימת בימים אלה.

צללתי השבוע לתוך הדו"ח השנתי החדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמגלה דברים מעניינים, חלקם נפלאים, על החברה הישראלית.

שיעור הישראלים שמגדירים את מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד עולה בהתמדה, וכעת הוא הגבוה ביותר מאז התחיל פרסום הדו"ח לפני 15 שנה. בציבור היהודי, הרוב (55%) מדרג את המצב בצורה חיובית, אצל הערבים הקטגוריה השכיחה היא "ככה־ככה" (31%), אבל עם עלייה ניכרת באחוז המעריכים את המצב כטוב או טוב מאוד. רוב גדול עוד יותר – ושוב, הגדול ביותר מאז תחילת המדידה - מגדיר את מצבו האישי השנה כטוב או טוב מאוד (בקרב היהודים – 83%, בקרב הערבים – 64%). החוקרים בדקו אם הדור הצעיר מרגיש פחות טוב, ושללו את הטענה הזו.

עוד ממצא מעניין שחוזר בכל שנה: החרדים, למרות העובדה שמצבם הכלכלי הממוצע נמוך משל קבוצות רבות אחרות במדינה, מדווחים בשיעור הגבוה ביותר על מצב אישי חיובי (ובמספרים: 92% מהחרדים, 88% מהדתיים ו-81% מהחילונים והמסורתיים).

כשבודקים את אמון הציבור במוסדות השונים, אין הפתעה ביחס למקום הראשון: צה"ל, עם אמון של 89% מהיהודים. אבל מרתק לראות מה קורה בשמאל – בעוד צה"ל נמצא במקום הראשון בקרב מצביעי הימין והמרכז, בקרב השמאל בחרו במקום הראשון בנשיא המדינה (94%). זה אומר הרבה גם על מה שעבר על ריבלין וגם על מה שעבר על השמאל.

רוב הערבים (!) סבורים שיש לקצץ תקציבי תרבות ממשלתיים לאמנים ומוסדות תרבות שמותחים ביקורת חריפה על המדינה. זו לא טעות. למעשה הערבים חושבים כך יותר מאשר היהודים.

ומהו המתח החזק ביותר בחברה הישראלית? השנה חל מהפך. בעבר המתח היהודי־ערבי דורג על ידי היהודים כחזק ביותר. השנה, המתח בין ימין לשמאל עלה עליו. רק אחריו נמצא המתח הדתי־חילוני. ואיפה השסע העדתי? הרחק מאחור. כ־60% סבורים שמצב המזרחים והאשכנזים דומה.

אז למה יש פער עצום בין המציאות הסבירה־פלוס, אפילו הטובה, לבין התחושה שלעיתים הכל כאן פשוט קורס? אולי ההסבר מסתתר במספר הבא: רוב היהודים (58%) מסכימים עם האמירה שהתקשורת מציגה את המצב בארץ כגרוע יותר מכפי שהוא באמת. רמת ההשכלה של הנשאלים (נתון שלדעת החוקרים היה אמור להשפיע על תפיסת התקשורת ואמינותה) התבררה כלא משפיעה כלל.

נסיים בנתון המפתיע ביותר, בעיני. בסיומה של שנה סוערת כל כך, בסיומו של שבוע שבו רג'א זעאתרה נראה כמיינסטרים ערבי־ישראלי, מגיעים המספרים: 88% מהיהודים גאים בהיותם ישראלים, אבל הנתון המרתק הוא אצל הערבים: יותר מ־50% מהערבים הישראלים (!) גאים בהיותם ישראלים.

2018, לא מה שחשבתם.

2. עוד שתי מילים ליוו את השנה החולפת: MeToo ו"הדתה". סיכומי השנה מאירים אותן באור אחר. גם חברת יוטיוב פרסמה השבוע את המצעד שלה. השיר המושמע ביותר ביוטיוב בישראל ב־2018 הוא "שני משוגעים" של עומר אדם. כמעט 50 מיליון צפיות. מצד אחד אנחנו נלחמים ביחס המחפיץ והמשפיל כלפי נשים, ומצד שני כל ילד צריך לזמזם את המוטו: "ואת היית יפה כמו פרח שאסור היה לקטוף, רציתי רק לקטוף אותך, רציתי לקטוף". הרבה מהלהיטים הנוספים בצמרת של יוטיוב מעבירים אותו מסר בעייתי בדיוק – עומר אדם בשיר "חברות שלך", סטטיק ובן־אל ב"גומיגם" ו"קאוואי" ועוד. הלוואי שהשלב הבא בקמפיין MeToo יגיע כבר לתוצרים התרבותיים ובעיקר הלא-תרבותיים שמציפים אותנו. שם יש עוד עבודה.

ועכשיו ל"הדתה". בסיכום השנתי של חברת גוגל, שגם הוא תוזמן לסוף השנה, פורסמו החיפושים הפופולריים בישראל השנה. אז לצד המונדיאל ופאודה הצפויים, הנה נתון מפתיע. ברשימת שאלות ה"איך" הוצבה בראש השאלות השאלה הבאה: איך מדליקים חנוכייה? במקום השני, אגב, נמצאת השאלה איך מכינים סליים. שאלתי את דוברות גוגל־ישראל איך חג של שמונה ימים נמצא בראש רשימה שסוקרת 365 ימים. התשובה הייתה: אכן, אף על פי שמדובר על כשבוע בלבד, זה מושג החיפוש עם הזינוק המשמעותי ביותר כלפי מעלה, גם כשמסתכלים על השנה כולה. בניגוד למותגים האחרים, שום הפקה או קמפיין או יחצן לא מקדמים את החנוכייה. אלפי שנים חלפו, והרצון שלנו לקיים את המצווה המרכזית בחג שובר את הרשת.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".