"הרגשתי שמצאתי את התשובה לתלישות": איך שרון רוטר עשתה תשובה?

רוטר (41) נולדה וגדלה בתל אביב בבית שמאלני קיצוני, היא למדה בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב והיתה חברת מקהלת "פעמונים". במהל הקריירה המרתקת שלה היא שרה עם טובי הזמרים בישראל והשתלבה בסצנת המוזיקה הישראלית כמובילה ואמנית יוצרת מוערכת. כיום, מתגוררת רוטר במושב הדתי צפרייה. היא נשואה, אם לחמישה ילדים, ושומרת תורה ומצוות לכל דבר.

כיצד מוזיקאית צעירה ומבטיחה נוטשת את אורות הבמה, ומגלה את האור שבתוכה? ליקטנו עבורכם מקבץ ציטוטים נבחרים מראיונות שהעניקה בעבר, בשנותיה הראשונות לתשובה, לכלי תקשורת שונים.

"גדלתי בבית מאוד תל אביבי בועתי, שמאלני קיצוני, חילוני למהדרין", סיפרה על הבית בו גדלה. "אצלנו בבית לא שמרו כיפור, כשרות, או מסורת. בפסח למשל, יכולנו קצת לחגוג את החג, עם פיתות על השולחן. ההורים שלי בזו לדת. אמא שלי בקושי רצתה לעשות לאחי ברית מילה, ועשתה בסוף רק בקטע חברתי. את ההגדה של פסח התחלתי לקרוא עד הסוף לא מזמן. קידוש הוא גם משהו שנחשפתי אליו בגיל מאוד מבוגר. דת, מבחינת ההורים שלי, היתה כפיה ופרימיטיביות".

שרון גדלה ופיתחה קריירה מוזיקלית מצליחה, כאשר השאלה 'מה זה יהודי' עלתה בשלב מסוים במהלך החיפוש שלה, והיא חיפשה תשובות. 

כאשר הכירה את בעלה, אבי אלימלך, הם מצאו את עצמם מדברים יהדות. "עשינו בינינו את הבירור הזה - ששנינו "לא אנטי" ליהדות. זה התחיל מרצון להשתייך למשהו שאתה כבר משויך אליו - פשוט לדעת יותר עליו. לדעת מי אתה - מה זה יהודי, יהדות. מתוך רצון להתקרב לעצמך. מעבר לכך, כאישה זה הרבה אינטואיציה - אני מרגישה את זה. מרגישה שזה אמת. מרגישה שמישהו שומר עלי, שאני לא לבד, שיש עוד משהו. שאם אני משתדלת - חוזר אלי שפע. זה מוחשי מבחינתי".

נקודה מרכזית בתהליך החזרה בתשובה הייתה במהלך הטיול שלה ושל בעלה להודו, כל אחד בנפרד. "הרבה אנשים חוזרים בתשובה דווקא בהודו, כשהם נוסעים לחפש את עצמם ואת האמת כל כך רחוק, ומגלים פתאום שזה נמצא כל כך קרוב ממש פה אצלם. אפילו הגורואים ההודיים אומרים לישראלים שיש להם את הכל ביהדות. הם אומרים לנו: לכו, תלמדו את התורה שלכם, מה אתם עושים פה?", מספרת שרון.

יחד עם חברתה נסעה רוטר להודו. כחלק מחוויות הטיול הגיעו השתיים אל 'הבית היהודי'. זוג צעירים חוזרים בתשובה, שליחים של עמותת 'ערכים', אירחו בשבתות מאות מטיילים לסעודות וקידוש חינם אין כסף. הם גם היוו אוזן קשבת, עזרה למטיילים בצרה, ובעיקר עזרו להתאחד ולהרגיש קצת בית בתוך כל הזרות הזאת. במסגרת שבוע של סדנה והרצאות, התארח בבית היהודי הרב יוני אליצור.

בלי לשים לב, מצאה רוטר את עצמה מבלה יותר ויותר זמן בשיעורים שלו. הוא דיבר על אלוקים, על טוב ועל תכלית הבריאה. הוא ענה על כל השאלות המתריסות ששאלה באהבה ובסבלנות, מסדר את אוזנה ונפשה וסוגר יותר ויותר פינות.

חזרתי מהודו ורציתי להביא את האמת עד הבית. בעלי לעתיד, שטייל בהודו שנה לפני כן ובילה את רוב זמנו בקריאת התורה מהתחלה, שמח על ההזדמנות להצית את הגחלים שבערו בתוכו.

התחלנו לעשות חוגי בית, והזמנו את הרב אליצור לשיר ולדבר על הגג שלנו בשכונת פלורנטין בתל אביב. המשכנו את המסע בסמינרים של 'ערכים', שבזכות המרצים המוכשרים שלהם עזרו לסגור עוד ועוד פינות, גרמו לנו להרגיש רצויים, מקובלים ואהובים, והיוו אוזן קשבת ובית חם לכל שאלה או בקשה.

בני הזוג החלו לערוך בביתם סדנאות של ערכים באופן קבוע. "עשינו אצלנו בבית סדנאות כאלו, הם עושים עבודת קודש. בנעימות, בלי מיסיונריות, בלי קיצוניות - רק לקרב את הלבבות", היא אומרת ומספרת כי יש להם הרבה חברים שחזרו בתשובה.

"היהדות תפסה מקום יותר ויותר מכובד בחיינו. לאט היא החלה לכבוש עוד ועוד פינות בליבנו ובנפשנו. אבל אפילו שהתחלנו לאחוז בעובדה שיש אלוקים ותורת משה היא אמת, התקשינו לעבור פאזה, להיות מעשיים ולקחת עלינו עול מצוות".

התקרבות איטית ומחושבת

"פתאום הבנתי שיהדות היא לא מילה מגונה, והיופי שבה התחיל לנצנץ", אומרת רוטר ברגש. "לא מצוות, לא כללים ולא כפייה. רק חכמה עתיקה שחודרת אל הלב ואי אפשר שלא לאהוב אותה. ופתאום, לראשונה בחיי, הרגשתי שמצאתי את התחושה שחיפשתי כל הזמן. את התשובה לתלישות, לזמניות ולארעיות שליוו אותי קודם לכן. הייתכן שאני לא לבד אחרי הכל? אולי אני כן שייכת למשהו כללי וגדול ממני?"

ההתקרבות של בני הזוג נעשתה בצורה איטית ומחושבת. "במשך השנים הכרתי את בעלי, ויחד הלכנו גם לסמינרים של ערכים. זה היה תהליך איטי, שנמשך הרבה שנים. זה לא בא לי בקלות. כל דבר שעשיתי, היה רק באמת מתוך מקום שאנחנו רוצים אותו. הייתי רוצה מאוד לעשות 'נעשה ונשמע', אבל אצלנו זה היה תמיד 'נשמע נשמע, ונעשה'".

חינוך דתי: "אמליה סללה את הדרך לחינוך דתי לשאר היילדים"

לדבריה של רוטר, מה שהאיץ את תהליך ההתקרבות, באופן מפתיע, היה דווקא הולדת הילדים. "אני מאמינה שבאיזשהו מובן, כל ילד מביא איתו משהו. אמליה למשל, שהיא הבת הבכורה שלנו, סללה את הדרך לכל שאר הילדים לחינוך דתי. היא הלכה לגן רגיל חילוני, ובגיל שנתיים וחצי העברתי אותה לגן דתי. אמנם התרגלתי לסטנדרטים מסוימים, והרבה פעמים בגנים דתיים יש סטנדרט אחר לגמרי, אבל את רואה צוות כל כך מדהים, ואת הערכים שמחנכים אליהם, של אהבת ישראל ועוד, שזה כבר לא מפריע לך".

שרון הלכה לגן חב"ד כדי לבדוק האם לשלוח לשם את בכורתהֹ. "ראיתי שמדובר בגן דל באמצעים יחסית למה שהייתי רגילה, אבל אז שמעתי את הגננת אומרת לילדים: 'לקראת פורים נעשה הצגה. אני אבחר ילדה שתשחק, וכל הילדות האחרות ישמחו איתה ולא יהיו עצובות שהן לא נבחרו'. אמרתי: וואו! ילדים בני שלוש לומדים דבר כזה? זה הגן שאני רוצה שהילדה שלי תהיה בו! משתי דקות של הקשבה לגננת הבנתי כמה ערכים, כמה אהבת ישראל ופרגון יש שם. ובאמת, הגן עמד בכל הציפיות", היא אומרת.

כשרות: "הדבר שיחסית הכי קל לעשות"

"גני חב"ד קיבלו אותנו עם ג'ינס ובלי כיסוי ראש, באהבה ובלי למצמץ בכלל, ומאוד חיזקו אותנו דרך הילדים. במקביל התקדמנו בתהליך התשובה", מספרת רוטר. "בעלי כבר למד גמרא וגילה את ברסלב, אבל עדיין לא עשינו את הסוויץ', היה מאוד קשה".

"עשינו קידוש, אבל עדיין לא שמרנו שבת. הכשרות הייתה הדבר שיחסית הכי קל לעשות: להכשיר את הבית ולהפסיק לאכול מאכלות אסורים. קצת יותר קשה היה עם לאכול בחוץ, במיוחד בתל-אביב, שיש בה מעט מאוד מסעדות כשרות. לאט-לאט אתה מבין שאתה רוצה לאכול רק כשר, ואתה מבין גם למה. רבי נחמן אומר שכאשר אתה אוכל לא-כשר, קשה לתורה להתיישב על הלב ובמוח. היא בורחת. ובגלל שאתה רוצה להבין קצת יותר, אתה מפסיק לאכול לא-כשר. וכשיש הריון ועובר, פתאום אתה רוצה את זה בשבילו".

"קצת לפני חג הפסח, הרגשנו צורך להכשיר את המטבח לפסח. המטבח שלנו באותם ימים לא היה כשר. במזון שצרכנו כבר שמרנו על הפרדה בין בשר וחלב ולא אכלנו דברים לא כשרים, אבל המטבח לא היה מופרד והכלים לא היו טבולים.

"בפעם הראשונה שבעלי הציע להכשיר את המטבח, צנח ליבי בקרבי. זה נראה לי 'תיק' כבד מדי: העבודה הקשה, ההוצאה הכלכלית בחידוש הכלים וזריקת כל הכלים שאני אוהבת שלא נוכל להכשיר. אבל עשינו את זה, ומאז ועד היום המטבח נשאר כשר".

הוצאת הטלוויזיה: "אני מאושרת שאין לנו טלוויזיה בבית"

רוטר ממשיכה לתאר: "כשהחלטנו בסופו של דבר להוציא את הטלוויזיה מהבית, אמליה בכתה נורא. הסברתי לה שאבא ואני החלטנו להוציא את הטלוויזיה, אבל היא תוכל להמשיך לראות סרטים במחשב. אני מאושרת שאין לנו טלוויזיה בבית. מה שאני רוצה לראות - אני רואה, בלי פרומואים ופרסומות. היום מראים סרט לילדים עם טריילר לסרט אימה לפניו, ילדים יושבים ורואים את כל מה שמתנהל ב'אח הגדול', זה מפחיד אותי".

"נעמי הביאה איתה את שמירת השבת"

הבת השניה, נעמי, הביאה איתה את השבת. "נעמי הביאה הרבה אור הביתה, וכנראה בזכות העובדה שנולדה ביום שבת, הביאה איתה חודשיים אחרי לידתה את שמירת השבת כהלכתה", מספרת רוטר. "שמירת השבת היתה אחד הדברים הקשים שקיבלתי על עצמי. גרתי במקום שלא היתה קהילה דתית וזה היה קשה, אבל בהמשך עברנו למושב הדתי צפריה, מה ששינה לחלוטין את המצב. תודה לא-ל, קיבלתי את מה שהתפללתי עליו כל הזמן".

"כבר כמה שנים שבערב שבת היינו עושים סעודה וקידוש בשולחן מהודר ושופע, אבל על הנסיעה בשבת היה קשה לי לוותר. בבוקר שבת לקפוץ לחברים, לאכול חמין ולחזור למיטה שלי לישון צהריים, זה היה כמו לרקוד על שתי חתונות. מצד אחד קדושה, שירי שבת ודברי תורה, ומצד שני - הנוחות של הבית ושל ההתנהלות.

"לילה אחד, בעודי נוהגת, פתחתי את הרדיו על אחת התחנות התורניות. הרב שדיבר, שלא ידעתי את שמו, אמר דברים כדרבנות: 'מי שאינו שומר שבת - אין הוא יהודי אמיתי'... המילים חלחלו עמוק. ידעתי שהן קיצוניות, אבל הן איששו את מה שכבר הרגשתי זה זמן רב. באותו רגע ידעתי שאין לנו ברירה ואי אפשר לדחות עוד את הקץ. אנחנו הולכים לשמור שבת.

"ניצלתי את ההזדמנות עוד באותו שבוע. התארחנו בשבת חתן של חבר קרוב שהזמין אותנו ללון אצל משפחתו. ארזנו מזוודה ושמנו פעמינו ל'לוד סיטי'. אחרי הסעודה בליל שבת שאל אותי בעלי: 'נו, נוסעים הביתה?' זה היה רגע מכונן שבו הייתי צריכה לעמוד בניסיון לא פשוט. בכל ליבי רציתי לומר לו 'כן', אבל בלעתי את הרוק ואמרתי: 'נשארים'.

"מאותה שבת ועד היום אנחנו שומרים שבת. לא אסבר לכם את האוזן ואומר שזה קל. זה עדיין קשה ומבלבל לפעמים. אבל אנחנו לומדים ליהנות מהבועה הזאת, להתעשר ולהתענג ממנה. מה שכן, אין ספק שלילדים זו ממש חגיגה גדולה. במיוחד כשהולכים לישון בבתים של אחרים, אוכלים ממתקים כל היום ומשחקים עם אמא ואבא".

כיסוי הראש: "נורא פחדתי מהרגע שיגיבו על זה"

מאוחר יותר החליטה רוטר גם לכסות את הראש. "היה לי מאוד קשה, כי בעלי הוא ספר, ורק מאז שהכרנו, 'עשיתי שלום' עם התלתלים שלי. מבחינתי השיער שלי היה כמו מין סמל מסחרי שלי. יום אחד, הבן של חברים שלנו היה חולה. פתאום חשבתי שאם חס ושלום יקרה משהו לילדים שלי, אני אשים כיסוי ראש. ואז אמרתי לעצמי, 'למה לחכות שיקרה משהו? תשימי עכשיו'. מצד שני, זה הרגיש לי מאוד מחייב. לבסוף החלטתי לשים כיסוי ראש רק קצת. כשהלכתי לגן הדתי של הילדים, ולכל מיני מקומות שזה הרגיש לי נכון - שמתי. נורא פחדתי מהרגע שיגיבו על זה. ובאורח פלא, שלושה ימים הסתובבתי עם זה, ואף אחד לא אמר כלום, כולל בעלי. פתאום זה התחיל להיות לי נח והתחלתי לאהוב את זה, וזה היה שלב מאוד משמעותי עבורי. היום מחרידה אותי המחשבה להיות בלי"

"מיכאל הביא עמו התחזקות בטהרת המשפחה"

מיכאל, הילד השלישי, נולד אחרי צער רב באיבוד שני עוברים לפניו, ולידתו, שהיתה בגדר נס, הביאה הרבה שמחה והודיה לכל המשפחה. "זכינו בברית הראשונה שלנו, שהיתה בקדושה ובהתכוונות מלאה. וכמו שכל ילד לפניו הביא עימו התחזקות במצווה, הביא עימו מיכאל התחזקות בטהרת המשפחה, כשהחלטנו אחרי לידתו להקפיד עליה במלוא הרצינות הראויה", מספרת רוטר.

ההתקרבות של הבעל: "מאז שהוא לומד כל ערב, הוא נהיה בנאדם עדין"

מעבר לשינוי האישי שלה, רוטר מצביעה גם על השינוי שעבר בעלה, אבי אלימלך. "התורה הפכה לבעלי את החיים. היא הפכה אותו לבנאדם. הוא חי את זה. מאז שהוא לומד כל ערב, הוא נהיה בנאדם עדין, וזה גורם לי להעריץ אותו. ככל שהוא מונח שם יותר – זה גם מקרב בינינו. הוא נהיה בנאדם יותר טוב. בפרט גם בגלל הדיבורים המתוקים של רבי נחמן מברסלב.

"אני למשל בחיים לא הייתי חוזרת בתשובה אם לא היו אומרים לי שאלוקים זה טוב, ושגם אם אני אפול - אני אקום מחר. כל ה'לטיפות' האלה – לא הייתי חוזרת בתשובה בלעדיהן. יש לנו כל כך הרבה חטאים, שאין לנו סיבה לחזור בתשובה. אנחנו רוצים, אבל חיים בתחושה של ייאוש, שאין לנו סיכוי", היא מתארת את משנתו של רבי נחמן, שריפאה לה את הלב.

באחד הסמינרים של ערכים, פגשו בני הזוג רב מחסידות סדיגורה. ליד מדורת ל"ג בעומר, בין ניגונים ודברי תורה, סיפר לנו הרב במבטא יידישאי סיפורי חסידים ופלפולים. "אני לא הבנתי חצי מילה ממה שהוא אמר, אבל בעלי התרגש מאוד", מספרת רוטר. "לאחר הסמינר פניתי ל'ערכים' ובקשתי שאותו חסיד ילמד עם בעלי בחברותא. השיעורים התחילו לאחר כמה ימים בבית כנסת במרכז תל אביב". אותם שיעורים, שלאט לאט התווספו אליהם עוד ועוד חברים ותלמידים, היוו את הקרקע לצמיחת הישיבה התל אביבית הראשונה לחוזרים בתשובה, שהיום ממוקמת ברמת גן.

"למה לחיות עם עול מצוות? מבחינתי לא קיימת אלטרנטיבה אחרת"

"היום כששואלים אותי למה לחיות עם עול מצוות, מבחינתי לא קיימת אלטרנטיבה אחרת. לחשוב שכל הדברים קורים סתם? שאין הקב"ה? לחיות בצורה של 'אכול ושתה כי מחר נמות'? לחשוב שאין תקווה לעולם, ושהוא רק מידרדר? אני לא יכולה לחיות ככה, ועוד יותר לא יכולה לגדל ככה ילדים. מנגד, אם האלטרנטיבה שלי זו הדרך הקסומה של היהדות והאמונה בקב"ה, אז בזה בחרתי. אין מצב שאני חוזרת לחיות בהבל הבלים. התורה מרגשת אותי, היא מלאה בדיבורי אמת שהנשמה שלי חיפשה כל החיים. לפעמים במוזיקה אפשר לקבל ריגוש דומה, אבל ריגוש של תורה זה משהו אחר. כל אחד יכול להרגיש מה זה עושה לו, מתמכרים לשלווה הזאת בקלות.

"אני מתפללת כל הזמן שגם הילדים שלי גם יגדלו לאהוב את זה", ממשיכה רוטר. "אני לא מבינה איך אפשר לגדל ילדים בלי אמונה. זה יכול להיות מאוד חרדתי. אני נעזרת בהשם הרבה, מדברת איתו. קשה לי להבין איך אפשר לחיות בלי האמונה שאתה לא לבד בעולם, שיש לך אבא בשמיים ששומר עליך ואוהב אותך, שיש את הקדוש ברוך הוא".

"היהדות היא דרך חיים, והיא מקור החיים", אומרת רוטר. "היהדות נותנת לי מהות, תכלית, כלים לעבודה, לגדילה וצמיחה. היהדות היא גם שורש, היסטוריה, חיבור לעם הזה, למקום הזה, לתורה".