ישיבה במקום קולנוע נטוש: האם טבריה אכן מתחרדת?

"עוד נקודת ציון בתהליך ההתחרדות שעוברת טבריה" – כך נטען בכלי תקשורת מרכזי בישראל, ביחס לכך שבית הקולנוע המיתולוגי של העיר, קולנוע חן, בשיכון ד' נהרס ובמקומו יוקמו בית מדרש וישיבה של חסידות קרלין. נתחיל משתי עובדות: האחת היא שהמבנה הוא בבעלות פרטית. השנייה עובדה היסטורית -  הקרלינים היו בטבריה עוד הרבה לפני שקולנוע 'חן' הוקם בשיכון ד', ונסיים בכך שהמגמה לסגירת בתי קולנוע בכל הארץ החלה לפני כ- 20 שנים, מסיבה פשוטה: הציבור הצביע ברגליים, וחדל להגיע לראות סרטים ולנשנש פופקורן.

תהליך דומה עבר על קולנוע 'חן', שכבר שנים עומד כאבן שאין לה הופכין, ועל בתי הקולנוע אלישבע (שהוקם בשנות ה- 30 של המאה הקודמת) ו'אביב'. הטבריינים הותיקים מספרים בערגה כיצד שני בתי הקולנוע הפכו למקום מפגש חברתי, שכל מי שרצה לראות ולהיראות הגיע לראות סרט. 'אלישבע' ו'אביב' הקדימו את זמנם, הם נסגרו בתחילת שנות ה- 80. בתי הקולנוע הם סמל לתקופה שלא תחזור. הריסתם מסמלת את סופה של התקופה. השיח הוא שיח של סמלים, ובכן מה הקשר להתחרדות?  

טבריינים זה עם

יש ביטוי נפוץ: "טבריינים זה עָם". ולא בכדי. הטבריינים הם אנשים מיוחדים, חמים, אוהבים ומקבלים. הריחוק מהמרכז, הקרבה לכנרת, לדגי המושטים הטריים, ולאוצרות הרוחניים והארכיאולוגים של העיר הופכים אותה ואת אנשיה למיוחדים במינם.

חלק מהפולקלור הטברייני הוא שבתחילת המאה הקודמת חסידים, אשכנזים, צברים, וספרדים התגוררו יחד בשכונה שעל שפת הכנרת, שם יצרו תמהיל מיוחד של חברה תוססת ומעורבת. ויותר מכך, מטבח טברייני אותנטי ועשיר שכלל תבשילים נרקחו מהשילוב הבין עדתי. אף אחד לא חשד באף אחד. חיו ובישלו יחד. באותם ימים בית הכנסת של ראשוני החסידים בטבריה המוכר כבית הכנסת קרלין סטולין נבנה בשנת 1786 במרכז "חצר היהודים". רבי חיים אבולעפיה זצ"ל, שנפטר ב- 1744, היה ממחדשי היישוב העברי בטבריה. 

די להסתובב בבית העלמין הוותיק בכניסה הדרומית לעיר כדי להפנים שהחסידויות בטבריה הכו שורשים עוד הרבה לפני שהיה מושג כזה יהודי 'חילוני'. בשנים האחרונות הגיעו לעיר בני קהילת צאנז מנתניה. הם קיבלו ברכה מהרבי והשתכנו בעיקר בשיכון ד', שם נבנתה להם שכונה. הגעתם דווקא הפריחה שממה בשיכון המזדקן שאכלס עם הקמת המדינה בעיקר את עולי צפון אפריקה. השיכון, שעובר מתיחת פנים בחמש השנים האחרונות, החל לפרוח ולשגשג מבחינה מסחרית ובטח נדל"נית. סופרים שעמדו שוממים חזרו לפעילות. קופות חולים פתחו עוד סניפים, והמרכז המסחרי הסמוך נהנה מכוח קנייה מאסיבי.

במרוצת השנים האחרונות, למעט הפגנה אחת על רקע פתיחת בריכה בשבת, לא נרשמה ולו מחאה חרדית אחת. אנשי קהילת צאנז, שאגב לא היו מההפגנה, חיים את חייהם בשקט. חסידי קרלין מנהלים חיי קהילה מזה שנים, ואדרבה - הטבריינים מתגאים שהקרלינים הם תושבים 'יצרנים' שעובדים ולומדים. הם לא שם בגלל שמחירי הדיור זולים. הם תמיד היו שם. זה אף פעם הפריע לאף אחד.

לא שמענו שרחובות הפכה לבני-ברק

כשאומרים 'תהליך התחרדות' למה בדיוק הכוונה? האם מסתתר מאחור פחד שמקורו בפרנויה בלתי מוסברת לחזרה בתשובה? ובכן, אפשר להירגע. ולמי שטוען שהחרדים יכולים יום אחד להיות רוב אלקטוראלי ולכפות ראש עיר 'משלהם', נאמר תסכלו על רחובות. רחמים מלול, ראש עירייה חרדי, נבחר כבר לקדנציה שלישית, ולא שמענו שרחובות הפכה לבני ברק. 

מותר לחרדים להתגורר בטבריה שהיא אחת מארבעת ערי הקודש לצידן של ירושלים, צפת וחברון. ההתחרדות לכאורה התחילה להפריע כשמצבה של טבריה החל לדעוך בתהליך מתמשך ואיטי שנפרס על פני ה- 30 השנים האחרונות. הטבריינים כוספים לימים של יגאל ביבי, ראש העירייה המיתולוגי – אגב, חובש כיפה. באותם ימים, בשלהי שנות ה- 70, ביבי היה מכריז ברדיו: 'תיירים, לא להגיע לטבריה. העיר מלאה'. איפה הימים?

ביבי ידע לשלב בין הקהילות מבלי לעורר אנטגוניזם. ולא רק שהוא הפך את טבריה למעצמה תיירותית; הוא השכיל לנהוג בחכמה ולא להתסיס. כשרצה למנוע מראות לא צנועים מול בית העלמין הישן, בו חלקה מפוארת של תלמידי הבעל שם טוב, הוא פשוט הקים ממול מרכז ימי. זהו, סוף הסאגה.

המציאות היא זו שמנפצת את תזת ההתחרדות של טבריה. טבריה לא מתחרדת. היא תמיד הכילה חרדים, חסידים, ספרדים, אשכנזים, עולים, בקיצור את התמהיל המופלא שנקרא העָם הטברייני. רק שאז כנראה היה יותר כבוד הדדי, אהבת חינם ופחות לשון הרע.