"אתם אוהבים אותה יותר ממני!"

תמיד אותה ילדה ואותו משפט, "אתם אוהבים אותה יותר ממני".

"למירי תמיד אתם קונים".

"כל הזמן למירי, רק למירי".

"אני כל הזמן מקבלת ירושות, לי אתם לא קונים".

תמיד המשפטים האלה מצליחים לבלבל אותך, את שומעת ומתווכחת אתה, כועסת, מוכיחה לה שזה לא נכון, אך שום דבר לא עוזר.

"בשבוע שעבר קניתי לך גם נעליים וגם סוודר שרצית, זה ה'תודה רבה' שלך?".

"כן, פעם ב... קניתם לי, ועכשיו כל הזמן אתם מזכירים לי את זה".

"פעם ב... שכחת גם איך השקענו במסיבת הבת מצוה שלך, זה לא קניות?".

כל היום ויכוחים, ויכוחים, ויכוחים.

וויכוחי הסרק הללו חוזרים על עצמם שוב ושוב. פעמים רבות הם מגיעים עד כדי צעקות ובכי, ומה שתמיד קורה הוא שתמיד יעלי נשארת לא מרוצה, כועסת, מרגישה נחותה ושאחותה מועדפת עליה.

"מה יש לילדה הזו?", את שואלת את עצמך, "ד' יעזור לי אתה, היא אף פעם לא מרוצה, תמיד מקנאה ומרגישה שלא אוהבים אותה, ושאת אחותה אוהבים יותר".

להמשיך להתווכח? זה ממש לא פתרון.

את גם מרחמת עליה כי את מבינה שיש כאן בעיה שצריכה פתרון, המצב הזה לא יכול להימשך.

רגשות האשמה שוב צפים, "אולי אני באמת לא קונה לה מספיק?!".

מצד שני, איך אני יכולה למנוע את הקנאה הזו?

והאם בכלל אני חייבת לה משהו? או למישהו אחר?

את שוב מבולבלת, ממש אובדת עצות. מה עושים?

האם לתת לכולם במידה שווה? ומה עושים במקרה של קנאה?

כמו שהוסבר במאמר הקודם ("אני סידרתי לך את החדר"), ילד שמרגיש שחייבים לו – בא בטענות ולא בבקשות, מכיוון שהוא מרגיש שחייבים לו. המקום של אמא מחליטה כנראה לא ברור כל כך. יכול להיות שגם לא ברור לך, כאמא.

אם אמא סומכת על עצמה ועל שיקול דעתה, וברור לה מה היא צריכה לעשות, זה מה שהיא משדרת לילדים, וכך הם מרגישים.

אם ילד מרגיש מקופח או רגש של קנאה, חשוב מאד לשבת אתו ולברר מדוע הוא מרגיש כך.

הוכחות למיניהן לא יעזרו, מכיוון שזו הרגשה. רק אם תעזרי לילד שלך לראות את המציאות בעצמו, הדברים יכנסו לליבו. ויכוחים והוכחות לא מועילים.

מדוע המשפטים הללו נאמרים בטרוניה, ולא כשיתוף?

כאן מגיע המקום שלך כאמא.

פעמים ילדים חושבים שאם נותנים לאחד מבני הבית פרס, מתנה או קניה כל שהיא, צריכים לתת לכולם.

מה את מרגישה כשאת נותנת רק למוישי שלך פרס על דבר טוב שהוא עשה, ולא נותנת לכל השאר?

מה את מרגישה כשאת מחליטה לצ'פר רק את יעלי שלך כשהביאה פתק טוב מהמורה?

האם גם במצבים אלו את נותנת לכל השאר? אם כן, במה אותו ילד מיוחד מהשאר?

הרי את רוצה לתת פרס דווקא לאותו ילד שמגיע לו, ולא סתם...

יש לך מטרה שאותו ילד ירגיש שהוא מיוחד, ושאת מייחסת חשיבות למה שהוא עשה. אם תתני לכולם – המטרה הוחטאה.

ואם הילד בא ושואל, מבקש, ולא ממקום של טענה האם תתני לו גם?

לילדים בבית צריך להיות ברור שאמא נותנת/קונה למי שהיא מחליטה, וצריך להיות ברור שאם אמא החליטה – יש לה השיקולים שלה מדוע היא קנתה/נתנה לילד מסוים.

אותם ילדים גם רואים שבכל פעם מישהו אחר מקבל, ואם נקרעו למוישי המגפיים – למוישי קונים נעלים חדשות, ולא לכולם.

פעם הבן שלי בן ה-8 ניגש ושאל אותי "אמא למה קניתם רק ל...".

שאלתי אותו "תגיד לי, מתוק, אתמול כשנתתי לו עונש, גם שאלת למה רק לו?" (בנימת צחוק כמובן). הוא צחק ואמר "לא, עונש זה לא פרס, אני לא עשיתי כלום, לא מגיע לי עונש".

"יופי", אמרתי לו, "מאותה סיבה בדיוק. אתה זה אתה והוא זה הוא, כמו שאתם לא דומים אחד לשני בקבלת עונשים, אין אתם דומים בדברים אחרים. בשבוע שעבר כשיצאת לטיול עם הכיתה קנינו לך ממתקים?".

"כן", הוא ענה.

"ולאח שלך קנינו?".

"לא", הוא ענה.

"למה לא קנינו לו?", שאלתי.

"כי לי היה טיול ולו לא".

"והוא זה הוא, ואתה זה אתה".

השיח שהיה לא היה ממקום של הצטדקות או ניסיון להוכיח, השיח היה הסבר על מציאות.

כל אחד הוא בפני עצמו, וממילא ברור שאין מה להשוות בין אחד לשני.

לאבא ולאמא יש השיקולים למי לקנות, מתי, כמה ומתי.

אם ה"טענות" מגיעות – עצרי אותן והגידי "בבית שלנו לא מדברים כך לאמא". חכי שבתך תירגע, והגידי לה: "אם תרצי לדבר על מה שאמרת היום בצהרים, אשמח לשוחח אתך בצורה נעימה".

שבי אתה לשיחה, והעבירי לה מסר ברור, שבבית – אבא ואמא מחליטים, וכל אחד הוא שונה מהשני, ושיקולכם הוא לנהוג בצורה שהוחלטה.

שוחחי איתה על רגש הקנאה שהיא העלתה, תני לה לשפוך את ליבה (טוב מאד שהיא סיפרה...), שקפי אותה ותראי לה כמה המציאות היא הפוכה, וקניות ופרסים הם לא ההוכחה לאהבה.

אם קשה לך, ורגשות האשם מבלבלים אותך, הזכירי לעצמך שאת הסמכות, ואת זו שמחליטה אם לקנות לבת הגדולה, כי הבגדים קטנים עליה, ואם לתת כסף לטיול לילד האחר, אם לתת פרס, את מי לרשום לחוג ואת מי לא, עם מי לצאת לקניות ועם מי לא, והאם לתת לכולם במידה שווה.

כמו שכשאת מענישה – ברור לך את מי את מענישה, למה את מענישה ומתי.

ילדים הם לא שווים, בגיל, באופי וכו'. לכל אחד אישיות משלו. בידייך להחליט מתוך שיקול דעת, וכל מה שתעשי ותבחרי הוא מצוין, כי את הסמכות שנבחרה לכך.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il