איך אתם נראים כשאתם לוקחים את הילדים שלכם מהגן?

באחת מקבוצות התמיכה התבקשו האמהות לדמיין לעצמן אפיזודה שבה הן רואות את עצמן

כילדות שלוקחים אותן לגן ומחזירים.

החדר שקט. מוזיקת רקע נעימה ושקטה. כולן עוצמות את העיניים ומדמיינות.

הפעם זה היה חזק. הסיפורים והדוגמאות שעלו היו מדהימים.

ההקשר הבלתי מודע שעשו רוב האמהות בין החוויה שחוו הן עצמן, לבין אותה חוויה יומיומית שהילד שלהן זוכה לקבל, היה מדהים ומרתק.

אחת סיפרה בדמעות שאמא שלה תמיד מיהרה. תמיד. בדרך לעבודה ובחזור. במקרה הטוב החליפה מספר מילים בודדות עם הגננת. פעם בשנה – לכבוד יום ההולדת – אמא שלה היתה נכנסת לגן להניח את העוגה. חתיכת עוגה זו היתה. היא סיפרה שכשהביעה משאלה וכיבתה את הנרות, כל מה שהיה לה בראש זה חלום די פשוט, שבו אמא נותנת לה יד, מחייכת אליה, מדביקה לה נשיקה על המצח ופשוט, בנחת, נכנסת איתה לגן. מחליפה מילים עם הגננת, מסתכלת על הקישוט בקיר ובודקת איתה במגרה מה חדש...

חלום של ילד. לא להאמין.

וואוו. היה שקט בחדר. שקט של תמיכה. הזדהות. כולן הרגישו את הכאב והגעגוע. הכי מפתיע היה לראות איך היא לפתע בוכה ומצטערת על הילדה שלה. למה היא חווה את מה שאני חוויתי? שאלה בדמעות. הרי הבטחתי לעצמי לתת לילדה שלי חוויה אחרת.

זה הדהים אותי.

יאללה – כולה להיכנס ולצאת מהגן. וואו... איזה מטען רגשי.

אבל כבר למחרת, משמים זימנו לי מראה אנושית. פתאום בעצם הסתכלתי יותר על מה שאני רואה בכל יום. לפעמים זה רק  לעצור ולהתבונן. פשוט לשים לב.

אחת האמהות מהגן של הבן שלי , בלבוש מוקפד, מבקשת ממני בחיוך מהאוטו: "יש מצב שתגידי לקטן שלי לצאת?".

טוב, עייפה מהעבודה, חשבתי. "אין בעיה", אמרתי. בכיף !חזרתי לגן עם הבן שלי, והוצאנו לה את הנסיך הקטן. הוא די שמח להבין שמגיע לשחק אצלנו, וכשסימנתי לו שאמא מחכה לו באוטו... כבר שמח פחות.

היה כואב לראות, ותאמינו לי שאני כותבת זאת בכאב – את המפגש ביניהם. "הי, ממי", היא אומרת לו, וממשיכה להתעסק עם המכשיר בידה. כן, כשר. אל דאגה. כולם חגורים. נוסעים. היא עונה ופנויה לטלפונים תוך כדי נסיעה ו... הקטן? מה איתו ?

הוא רגיל לזה כנראה. נוסע בשקט. מתבגר בטרם עת. אוצר בליבו את החוויות, השאלות, הסיפורים, הפטפוטים, השטויות שיש לו, ומקשיב ורואה איך אמא/אבא עסוקים בלשתף ולשתף את כל העולם, אך אותו? מי ישתף אותו? את מי הוא ישתף?

לראות בכל יום את המפגש הזה בין אמא או אבא לילד שלהם, ששלחו ב-8 בבוקר ואוספים אותו בדקה האחרונה של הצהרון, ב-4 אחה"צ, זה מרתק.

כולם ממהרים. רעבים. בדרך לאסוף עוד ילדים. וזו שעה עמוסה. נכון. אך תנו דעתכם לומר שלום יפה ותודה למי שהיה עם ילדכם כל היום. בשעות הטובות והפחות טובות שלו.

שימו לב לגננת בבוקר. תקשיבו – אולי היא מנסה לומר לכם משהו חשוב ?

תספרו אותה. תכבדו אותה. ולא רק בפורים, במשלוחים מנקרי עיניים. זכור לי שבאחת השנים הגננת הפטירה לאחת הסייעות – את המשלוח הכי כבד ובומבסטי, את יודעת מי שלחה ?והן צוחקות להן. "לפחות יש לה לב" הגננת מפטירה.

לא הביגוד היקר או המותגים יעשו את הילד לרגוע, שמח, אהוב ורצוי. נכון שלנראות יש מקום משמעותי, וזה משפיע על היחס ועל בכלל, אך הגננת יודעת ומרגישה אם הילד מקבל חום ואהבה, מגע וקבלה.

אם יש אמא שעומדת מאחוריו.

כי גם היא רואה אמהות באוטו ש"אוספות" את הילדים. ורואה הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

אם היתה אפשרות לכוון את ה-GPS, שיעדכן ויזכיר לנו לא רק מתי ואיפה לפנות או לעצור, אלא יכוון אותנו בדרך לגן הילדים / לעבודה / לראיון / לפגישה / לכל אפיזודה התנהגותית שזקוקה למנת אינטליגנציה רגשית מסוימת (כן. לאן הגענו. שרובוט יכוון וידריך אותנו) – כנראה זה היה נישמע  כך: "בגן של דני שלך היכנס. חייך אליו. עצור והרם אותו. חבק אותו ושאל איך היה היום"...

אולי חבל שעוד לא קמה הגננת ששמה מצלמה נסתרת מהשביל בכביש עד לכניסה לגן... כן, מצלמה להורים. ואז, בערב הורים / אמהות, כל הורה היה מקבל דיסק שבו ערוך לאורך השנה קובץ המפגשים שלו עם הילד.

וואו.... איזה פדיחות... מחמיא? משמח? מצחיק? משעשע ?

איפה אנחנו על הסקלה?

שנזכה להיות הורים ישרים והגונים, מכבדים ומכובדים, בעני עצמנו, בעיני הילדים שלנו ובעיני ה... גננת שלהם...