הרב זמיר כהן - כללים בדרישות ובהצבת גבולות: מתי נכון לסרב לילד?

לאחר שדנו במאמר הקודם בדבר המשקל הגדול שעל ההורים והמחנכים לייחס להצבת גבולות וגדרים בפני הילד, מבלי לגרוע במתן יחס חם ואוהב, נעבור כעת להדרכה מעשית בהצבת גבולות וגדרים נכונים בפני הילד. שהרי אמרו חכמים שתהיה "שמאל דוחה וימין מקרבת". שמאל היא היד החלשה, וביקשו להזהיר בכך שלא להקצין עד כדי מתן תחושת ריחוק לילד, חלילה.

יסוד החינוך לגדרים ולגבולות אצל הילד הוא:

לא כל מה שעולה במחשבה עושים; ולא כל מה שמתחשק רוכשים; ולא כל שנקלט באוזן מדברים; ובמה שטוב וראוי להיעשות - לא מתעצלים.

ומכיוון שהילד אינו יכול להבחין מעצמו בגבולות הנכונים, וגם אם יבחין אין כוחותיו הנפשיים חזקים דיים ליישמם בכוחות עצמו, על ההורים להציב את הגבולות, להדריך אליהם ולעמוד על יישומם.

* * *

את עיקרי הכללים הבסיסיים שבדרישות הנכונות מהילד ובהצבת גבולות מאוזנים בפניו, כותב הרב שמשון רפאל הירש ז"ל בלשונו הנפלאה בספרו "יסודות החינוך" (ח"ב עמ' נד).

משום חשיבות דבריו, הבה נתבונן בהם היטב:

"לעולם אל תגזור עליו דבר מיותר וחסר חשיבות, וכן אל תסרב לדרישה בלתי מזיקה וחסרת חשיבות. לעולם אל תצווה עליו, וכן אל תסרב לו, מתוך מצב רוח אישי שלך שאין לו כל קשר עם הילד".

"עליך לנהוג זהירות ולחסוך ככל האפשר בסירובים ובמתן פקודות".

דרישות מיותרות וחסרות חשיבות מפתחות מרירות בלב הילד הנאלץ לעשות מה שאינו רוצה כלל לעשות, בעוד מצד האמת אין הכרח שיבצע אותן. את הדרישות יש לשמור למה שבאמת קיים הכרח לעשות, ומאחר שגם הילד מבין ברוב המקרים את חשיבות הביצוע, אינו  מפתח מרירות וכעס בלבו כלפי מי שדורש ממנו לעשות זאת. וגם אם אינו מבין את החשיבות, לכל הפחות המעטנו בהצטברות המרירות שבלב, וכך היא לא תגיע לכדי מרד כללי, חלילה, בסמכות ההורית.

כך גם באשר לסירוב לדרישה בלתי מזיקה וחסרת חשיבות הבאה מצד הילד, את הסירובים הנחרצים יש לשמור כלפי דרישות מזיקות באמת, ואילו לדרישה שאין בה נזק, עלינו להסכים כל עוד בידינו לאפשר אותה, גם אם היינו מעדיפים מסיבת נוחות או מסיבה דומה שלא להסכים.

אולם את זאת יש לדעת. גם כשמדובר בדרישה או פנייה ובקשה שעלינו לסרב לה, עלינו להביע את הסירוב בצורה נכונה. לשם כך נדרשים שני תנאים:

תנאי ראשון: הרב שלמה וולבה זצ"ל, הנודע בגדולתו ובבקיאותו הרבה בנפש האדם ובחינוך ילדים, מדגיש שגם כאשר מסרבים לילד, יש להסביר לו בקצרה את סיבת הסירוב.

הסבר זה יבוא לא כחולשה והתרפסות של ההורה לפני הילד, אלא כהסבר ענייני שנועד למטרה אחת: שהילד יבין כי הסירוב אינו שרירותי, אלא נאמר מתוך הכרח ענייני ולאחר מחשבה שקולה.

לכן, כאשר ילד מגיע להוריו ובפיו בקשה שאי אפשר להסכים לה, תחילה יש לשמוע את בקשתו בכובד ראש וברצינות, ובשום אופן לא לקטוע את דבריו בביטול מהיר ומזלזל - גם אם בקשתו נשמעת חסרת הגיון לחלוטין, ואפילו מקוממת. לאחר הרהור קל, ניתן לסרב, ולהסביר את סיבת הסירוב עד כמה ששכלו יכול להבין. ואם יודע ההורה שהסירוב יגרום לאכזבה גדולה, נכון להוסיף מילים של הזדהות והבנה, כמו: "אני מבין שזה מאוד חשוב לך והייתי רוצה מאוד להסכים כדי לשמח אותך, אך מה לעשות שאני נאלץ לסרב". מילים אלה ייאמרו בטון מצטער ולא מתריס, בניסוח עדין, ובהימנעות מוויכוח עם הילד באמצעות מילים החלטיות.

ואם ביד ההורה להציע אפשרות חלופית או דחייה למועד אחר בו יתאפשר הדבר, הרי התועלת בזה רבה מאד, משום שהיא מפחיתה מעוצמת האכזבה של הילד, ומעבירה את המסר: "אתה אהובי והנני מעוניין מאוד להשביע את רצונך". 

כאשר ההורים נוקטים בגישה זו, גם אם הילד אינו מסוגל להסכים עם סיבת הסירוב, הוא לכל הפחות אינו יוצא מהשיחה פגוע ונעלב, אלא לכל היותר רק מאוכזב.

תנאי שני: ״כן אבל״, תמיד עדיף מ״לא אבל״. כלומר, כאשר ההורים אינם מסכימים לאשר את בקשת הילד אלא לאחר שימלא תנאי מסוים, יש לייחס חשיבות רבה לנוסח התשובה שיקבל.

תמיד עדיף לומר: "בסדר, אני מסכים בתנאי ש...", מלומר: "לא, אני לא מסכים, אלא רק בתנאי ש..."

כך גם עדיף לומר: "הייתי מאוד שמח לקנות לך את האופניים שביקשת. לילד נפלא כמוך מגיע הכל! אבל זה לא יתאפשר כרגע. לאחרונה היו לנו הוצאות רבות לכבוד החגים, ולא כדאי לחרוג מהמסגרת". מלומר, "לא, אי אפשר לקנות עכשיו. לאחרונה היו לנו הוצאות רבות לכבוד החגים ואין סיכוי שאני מוציא עוד שקל אחד החודש".

וכמו כן עדיף לומר: "אין בעיה שתצא לבריכה, אבל לא היום כאשר אמא לא מרגישה טוב והיא זקוקה לעזרתך בבית. אפשר בעוד יום יומיים כאשר היא תרגיש טוב יותר". מלומר: "לא, אי אפשר. אתה לא רואה שאמא חולה והיא זקוקה לעזרתך?"

כאשר המשפט הפותח משדר תשובה שלילית נחרצת, הוא משאיר את חותמו השלילי בלב הילד, גם אם במשפט הבא מגיע תנאי שאם יתמלא יקבל הילד הסכמה למילוי בקשתו. המשפט הראשון נחרט וזכור יותר, והטעם הרע שבתחושת האכזבה המיידית נשאר בלב. ומכאן, קצרה הדרך לפתח רגשות שליליים כלפי ההורים.

לעומת זאת, כאשר המשפט הפותח משדר הסכמה עקרונית, הילד חש הזדהות מצד הוריו עם רצונו ושאיפה להגשים את בקשתו, אלא שישנה סיבה המעכבת את האישור בפועל. בדרך זו, על אף תחושת האכזבה הברורה שהוא חש כתוצאה מתשובת הסירוב, הילד אינו מפתח מרירות וכעס כלפי הוריו, כפי שמצוי לשמוע מצעירים שלבם טעון כעסים ומרירות כלפי הוריהם, והם בטוחים שהוריהם נהנים לסרב לבקשותיהם ואוהבים להציק להם.

עם זאת, יש להיזהר מרצף תשובות סירוב לבקשות ולמשאלות הילד, גם אם הן נאמרות במילים העדינות ביותר. במאזן הסופי הילד מגלה שכל בקשה שבאה לאחרונה מצדו נענתה בסירוב, ותחושת המרירות והכעס כלפי הוריו, בלתי נמנעת.  

פרט חשוב נוסף. במידה שתשובת הסירוב כללה את המילים: "אקווה שבחודש הבא יתאפשר לי לקנות לך", יש להשתדל מאוד לקנות בחודש הבא, על אף שלא נאמרה לשון הבטחה. רוב הסיכויים שמילים אלה של ההורה נחרטו בזיכרונו של הילד, והוא ממתין ומצפה בכיליון עיניים לחודש הבא. ואם התשובה כללה את המילים: "בחודש הבא אקנה לך", על ההורה לחוש הכרח גמור לקנות לו. וכמו שהורו חכמינו ז"ל בתלמוד (סוכה מו ע"ב): "לא יאמר לילד אתן לך דבר מה, ולבסוף לא ייתן. משום שבכך מלמדו לשקר".

וכמה נפלא הדבר, שגם כאשר ברור להורים שהילד כבר שכח את בקשתו, הם עומדים בדיבורם, ומפתיעים אותו ברכישת מה שכל כך ציפה לו. או לכל הפחות מתעניינים תחילה האם הוא עדיין חפץ בדבר, ובמידה שהתשובה חיובית, יקיימו את אשר יצא מפיהם.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.