"אביו של החייל שנרצח לימד אותי על מה אנחנו רבים"

"למה שלא נפגש בשמחות?", תמה בכאב הרב אליהו מירב, אביו המאמץ של החייל סמל יוסף כהן הי"ד. "למה רק השכול מחבר בינינו?", הוא שאל. למה באמת? בנו, יוסי, היה מלח הארץ. בחור צעיר, שומר תורה ומצוות, ששירת את המדינה היטב. הוא ייעץ לו ללכת למסלול הכי קרבי שהוא רק יוכל. אנשים ערכיים שחפצים להיטיב עם סביבתם.   

במקרים כאלה האהבה מתגלה בעם ישראל. הציניקנים קוראים לזה 'תרבות השכול'. זאת לא תרבות של שכול, וגם לא תוצר של מערכת החינוך לאידיאולוגיה לאומנית. סליחה, אבל עם ישראל היה קיים עוד הרבה לפני שהמציאו את מושג הלאום במובנו המודרני. כשהחיים נגדעים בבת אחת, כשהסוף של החיים נוכח בעוצמה, אי אפשר למתוח את השנאה עד הקצה. זה מגוחך ביחס לכך שעוד מעט לא נהיה כאן. אותם רגעים מזכירים לכל אחד ואחת שמתחת ללבוש ולאורחות החיים השונים, אנחנו שייכים לאותו העם, ועל מה בכלל אנחנו רבים?      

התקשורת מתאהבת מהר מאוד בסמלים ובייצוגים. ההשגחה העליונה גלגלה שבתוך זמן קצר הפך הרב מירב לסמל של דו-קיום בין החרדים לחילונים. לא בכדי. הוא אומנם חוזר בתשובה שנראה כמו חרדי, אבל הוא טייס לשעבר שהתחנך על ערכי השומר הצעיר. הוא ישראלי. הוא משלהם, הוא משלנו - והוא מדבר ישראלית.

החייל יוסף כהן הי''ד (צילום: מתוך פייסבוק)

הרב מירב הוא לא רק סמל. הכאב שלו מתווך את המציאות בין שני המגזרים. תחושת הניכור  הבועטת של רבים מהדתיים/חרדים/חוזרים בתשובה, היא תוצר של מציאות משוסעת בתוך עם ישראל, ניכור שמהדהד בכל יום. כך למשל באחד הטוקבקים לכתבה שעסקה בנדל"ן הביע גולש את תסכולו מכך שאחד השכנים בבניין הוזיל את מחיר הדירה, ועכשיו החרדים, ש'מחרחרים' כלשונו אחרי עסקאות שוות, ירכשו את הדירה ויהפכו לשכניו. זה הזכיר לי שלאחרונה חיפשנו דירה בשכונה שבה אין ריכוז חרדי. אחת השכנות דאגה להבהיר לנו ש"השכונה שלהם היא ממש לא המקום המתאים עבורנו".  

חרדים, חוזרים בתשובה, מי שלא יהיה – מחזיקים לא אחת בעמדה אפולוגטית. זאת לא תיאוריה של התקרבנות או התבכיינות, אלא ניסיון להרים את מסך הבערות ולומר – מספיק. כולם בוודאי שמעו על רשעותם של אנשי סדום ועמורה. היום היו כה רשעים, עד שכאשר הגיעו אליהם אורחים, הם היו מלינים אותם במיטה. אם הם היו נמוכים וקצרים מהמיטה, היו מותחים אותם, ואם ארוכים – היו קוצצים רגליהם. הנמשל ברור: מי שלא נכנס למיטת הסדום של הערכים השולטים, אזיי קוצצים או מאריכים את רגליו. המסר של הרב מירב היה מדויק עד כאב: בהיעדר כבוד הדדי בסיסי קשה לגשר על הפערים. אולי יש מי שלא רוצה לגשר, זאת כבר בעיה שלו.  

בתוך העולם החרדי יש את החוזרים בתשובה, אנחנו סוג של יצור כלאיים. מצד אחד, בעולמינו החדש אנחנו תלמידים לנצח. בעוד שבגלגול הקודם שרנו תחת שמי ים התיכון בפסטיבל ערד. המציאות הסכיזופרנית הזאת נוכחת בחיינו כל הזמן. אנחנו נושאים אותה מתוך כבוד לבחירה שעשינו. המציאות של מאות אלפי בעלי תשובה בעשורים האחרונים מעידה בעוצמה שאפשר לשבת בשולחן שבת אחד ולעשות קידוש. אם רק רוצים.      

ועוד הערה אחת לסיום: אחד הגולשים כתב בתגובה לראיון שנערך עם הרב מירב: "הרב אליהו מירב היקר, איני אדם חרדי, אך אם הייתי צריך לבקש לי רב, זה ללא ספק היית אתה". כדאי לציבור הכללי לדעת שלו הייתם פותחים הלב הייתם מגלים שרבים מהחרדים לא רק נראים כמו הרב מירב, הם באמת כמוהו – אוהבי אדם.