הרב זמיר כהן - כל ההורים מסכימים, ורק אתם אומרים שאסור

במאמר הקודם בדקנו מתי צריך לסרב לבקשה של הילד. אך אחת המבוכות הגדולות שכל ההורים נבוכים בה היא: היכן הגבול הנכון בנתינה לילד, ועד כמה יש להרשות לו לפעול ולעשות כרצונו.

הנה משפט מפתח מדברי הרש"ר הירש ז"ל, השופך אור על המענה המאוזן לשאלה גדולה זו:

"תן לילדך והרשה לו כל מה שבידך לתת ולהרשות לו, ובתנאי שהדבר לא יסכן את טובתו הגופנית והמוסרית".

בלשונו הקצרה והתמציתית מלמד הרש"ר הירש כי נקודת המוצא צריכה להיות: נתינת מבוקשו של הילד, והסכמה למילוי משאלות לבו. שהרי לכל אדם יש רצונות ומשאלות משלו, שאם אין סיבה נכונה למונעם ממנו, אין להתנגד להם. אולם במידה שההורה נוכח לראות שמילוי בקשת הילד עלול להזיק לבריאותו הגופנית או למידותיו המוסריות, ליראת השמים או לסולם הערכים שלו, הרי אז, אין מנוס אלא לסרב. אולם גם אז, ללא זלזול והתרסה, אלא בכבוד ובגילוי הבנה.

* * *

אמנם לעיתים ההתמודדות אינה קלה. הילד המעוניין מאד במילוי בקשתו חוזר ומפציר בהוריו ואפילו בוכה וכועס, עורך הפגנת מחאה ונוקט בעיצומים. והאב או האם המוטרדים מתגובתו עומדים בפני ניסיון קשה. הם מבינים היטב שלא נכון ולא טוב להסכים לבקשתו, אבל רוצים שקט...

ממשיך הרב הירש ומזהיר:

"אל תיתן לו מתוך אהבת עצמך, כדי שלא להפריע את מנוחתך, מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך אליו".

כלל גדול ונפלא הוא זה. מה שהילד לא היה מקבל משום אהבתינו אליו, הוא לא יקבל משום אהבתינו את עצמינו. שהרי עבורו זה גרוע!

* * *

ומה עושים כאשר ההורים מסרבים מסיבה נכונה, כמו למנוע נזק חינוכי או בריאותי, אך הילד בא בטענת המחץ: "אבל כל ההורים של חברי מסכימים, ולמה רק אתם אוסרים? למה רק לי אסור?"

בדרך כלל, הורים טובי לב השומעים טענה כזו, נרתעים מיד ואפילו נבהלים: "אם כל הורי חבריו מסכימים, כיצד אנו נאסור על ילדנו?"

אולם, אם אמנם הם הורים המעניקים לילדיהם מסרי אהבה וחום תמידיים,  אל להם לשדר בהלה ולחץ. הילד יכול בהחלט לשמוע את המילים: "לנו בבית יש ערכים וכללים. אלינו הביתה דבר כזה לא נכנס. בבית חבריך מתנהלים על פי המדיניות של הוריהם, והם שיעשו כרצונם".

הורים אלה אינם צריכים לחשוש שמא הילד יתרחק מהם כתוצאה מהסירוב הזה. שהרי ילד שגדל באיזון הנכון: מצד אחד גבולות משולבים בגדרים ברורים מה מותר ומה אסור, ומאידך שפע חום ואהבה ותשומת לב, מקבל בדיוק את צרכיו הנפשיים. הוא יודע היטב שבמה שמותר יקבל את כל מבוקשו, ואם ההורים מסרבים הפעם, הרי זה משום שישנה סיבה מוצדקת והכרחית.

עם זאת, יש לתת את הדעת מראש לשלוח את הילד ללימודים במוסד חינוכי שהקו החינוכי ואיכות הילדים הלומדים בו אינם ירודים מהרמה הרוחנית והערכית שההורים מבקשים להקנות לילד. שאם לא כן, הרי שהילד מוכנס ביודעין לניסיון תמידי של "למה רק לי אסור", בנוסף להשפעה ההרסנית של חברה בלתי הולמת, ומה יעשה הבן ולא יחטא?

הזהירות במילה: לא!

והרי משפטי חכמה נוספים ביסודות הצבת גבולות בחינוך, מדברי הרש"ר הירש:

"אל תרשה דבר שאחר-כך יהיה עליך לאוסרו, ואל תאסור דבר שאחר-כך יהיה עליך להתירו.

ואולם, אם ציווית, עליך לעמוד על מילוי מצוותך בכל תוקף.

ואם סירבת, עליך לעמוד על סירובך למרות כל ההפצרות והלחץ מצד הילד.

ויתור אחד של מה-בכך טומן בחובו סכנה לעתידו של הילד. בזה אתה קובע את ערכו של דיבור בעיני הילד, ולכן עליך להיזהר מאד במילה: לא!"

ועוד הוא מוסיף:

"אל תתן לילדך להשיג דבר על ידי תוקפנות עקשנית, לאחר שהדבר לא ניתן לו משום שאינו מתאים לגילו או עלול להזיקו".

כאמור לעיל, לא תמיד קל להורה להישאר עקבי בסירובו. אולם יש לזכור כי ילד המגלה שבידו להשיג את מבוקשו באמצעות הפעלת לחץ בצורת התפרעות או צעקות וצווחות על הוריו, הופך לילד מופרע או צעקן וצווחן, וחינוכו הופך לקשה עוד יותר. אולם כאשר הוא נוכח לראות שלא הרוויח דבר מהתנהלותו המופרעת, הוא משנה כיוון ונעשה ילד נוח יותר ומחונך יותר. ובלבד שהסירוב ייעשה מתוך גילוי הבנה לבקשתו, ולא מתוך זלזול ועלבון במילים או בשפת גוף וטון דיבור בבקשה "המוזרה". ואם ניתן להציע מראש חלופה הולמת שתרצה אותו, או עיתוי מתאים יותר למילוי בקשתו, הרי בוודאי שאפשרות זו עדיפה מסירוב מוחלט.

אמנם אם הילד לא הורגל מהגיל הרך להתנהלות נכונה של הוריו במתן סירובים בעת הצורך, וגישתם כלפיו הייתה פינוק קיצוני, כאשר אחד ההורים יסרב "לפתע" לבקשת הילד, יתכן שבפעמים הראשונות יגיב הילד המאוכזב בהקצנה ויחולל מהומות, אולם עם הזמן, שלב אחר שלב, הוא יתרגל למדיניות החדשה של הוריו ויבין שצעקות ומהומות אינם מועילים לקבל את מבוקשו. וכשהנהגה זו מתבצעת במקביל ליישום הכללים הנכונים של מתן חום ואהבה, וסירוב ההורים כעת אינו שרירותי, אין לחשוש מנזק לנפש הילד. שהרי הוא יודע כי הוריו אוהבים ומעניקים כל מה שניתן לתת, ואם כעת סירבו לבקשתו, בוודאי שיש להם סיבה טובה - גם אם הוא אינו מסכים איתה.

* * *

 הנה דוגמא מחיי היום-יום:

ילד בגיל שלוש מבקש מאמו קוביית שוקולד, ומקבל. מסיים, מבקש קובייה נוספת, ומקבל. אך לאחר שהדבר חוזר על עצמו כמה פעמים והאמא מגיעה למסקנה שהמשך הנתינה תזיק לבריאותו, היא מסבירה לילד שריבוי שוקולד מזיק לשיניים ולבריאות, ומסרבת להמשיך בחלוקת השוקולד. אך הילד שכל כך משתוקק לתוספת, פורץ בבכי עז. ולעיתים, האירוע אינו מתרחש בבית, אלא בחנות, והילד גם משתטח על הרצפה ופותח בזעקות שבר לעיני כל העוברים ושבים. ומה קורה אם האמא שבמעמד המביך שבחנות עובדת כמורה בבית הספר, והנה מנהלת בית הספר מתקרבת לעברה? האמא הנבוכה מהרהרת בקרבה: "בשביל קוביית שוקולד שווה כל המהומה הזו? נו... שייקח, רק שיהיה כאן שקט".

(צילום: shutterstock)

יש לדעת, שלא קוביית שוקולד מונחת כאן על כף המאזניים, אלא עתידו החינוכי של הילד! אם על אף ההבנה השכלית שיש לסרב, אנו נכנעים ללחצי הילד, מהר מאד הוא מבין שבאמצעות 'אלימות של בכי' הוא יכול להשיג הכל. אז היום מדובר בקוביית שוקולד, בגיל חמש זה יהיה משחק, בגיל עשר אופניים, ולהיכן יגיעו דרישותיו בגיל חמש עשרה?

אי עמידת ההורים בניסיון מוביל את הילד להבנה שגם כאשר קיבל מהוריו תשובת סירוב, מדובר בסירוב זמני, כשהכל תלוי במידת הלחץ שיפעיל עליהם. והתוצאה מובנת מאליה.

לפיכך מלמדנו הרש"ר הירש כי לאחר שהחלטנו ואמרנו את המילה 'לא', עלינו לעמוד מאחורי הסירוב, ולא להתפשר. אולם דווקא משום שכאשר הוצאנו את מילת הסירוב, עלינו לעמוד במילתנו, לפני הוצאת מילה זו מהפה עלינו לחשוב היטב האם אכן נכון לסרב.

כאשר התברר שטעינו בסירוב לילד...

אמנם במקרים נדירים מאד, באופן שהתברר לנו שבאמת טעינו בסירוב משום חסרון פרט בנתונים שהיו לפנינו או מכל סיבה אחרת, מותר לאחר אמירת המילה 'לא' לחזור בנו.

אולם יש תחילה להסביר לילד בשפה ברורה: "לא ידעתי פרט זה, ועכשיו כאשר הוא נודע לי, אין בעיה. הנך יכול לקבל את מבוקשך. אני תמיד שמח שטוב לך".

מותר להורה לומר לילד את המילה "טעיתי". וגם זה חלק מחינוכו של הילד, לדעת להודות בטעות. אולם אסור שטעויות והודאות בהן תתרחשנה לעיתים קרובות, משום שהילד עלול לאבד לבסוף את האמון בהורה הטועה פעמים כה רבות, ועלול להסיק מתוך כך שאי אפשר לסמוך עליו ועל החלטותיו.

שיתוף פעולה בין ההורים

מסר משותף ואחיד של ההורים כלפי הילדים בגישתם החינוכית, יתרמו רבות להצלחת החינוך, ואילו מסרים מנוגדים וחילוקי דעות יגרמו לילדים בלבול ומבוכה, וממילא רפיון במשמעת. כל ילד ילמד מהר מאוד למי כדאי לו לפנות, והוא יפנה תמיד להורה שתשובתו תהיה כרצון הילד, וכפי שידוע לו מראש.

כך גם כאשר האב חוזר אל הבית בשעת ערב כשהוא עייף ויגע מעמל היום, והילד ניגש אליו ומבקש אישור לדבר מה, נטיית האב בשעה זו להרשות לו כמעט כל שיבקש, ללא בירור תחילה עם רעייתו. והרי ייתכן מאד שבכל שעות אחר הצהריים השקיעה האם בניסיונות ובמאמצים מרובים לשכנע את הילד לוותר על רצונו, מסיבה מוצדקת שאינה ידועה לאב או שלא חשב עליה.

לכן טוב להורים לאמץ לעצמם נוהג קבוע, שבכל בקשה שאינה שגרתית ומקובלת בבית, ובכל מקרה שמתעורר ספק, תשובת ההורה תהיה אתייעץ עם אמא או אתייעץ עם אבא, ואשיב לך..

ההורה האחר שגה בהוראה

וכיצד נכון לנהוג כאשר לדעת האשה או הבעל שגה הבעל או שגתה האשה בהסכמה או בסירוב לבקשת הילד, או בדרישה שנדרש ממנו לבצע?

על אף הרצון הבוער בלב לתקן את העוולה כלפי הילד, יש לגלות איפוק, ובשום אופן אין לפנות לילד ולחלוק על ההוראה שניתנה לו, ובוודאי שאין ללגלג עליה. גישה כזו פוגעת בסמכות הורית, והנזק שייווצר גדול הרבה יותר מהטעות שנעשתה.

ובנוסף, הילדים יסיקו לעצמם מיהו ההורה "טוב הלב", ומי ה"אדם הרע" שבבית, וגם יתוודעו מתוך כך למתחים הקיימים בין ההורים - דבר הפוגע בחינוכם, ובמקרים קיצוניים בשמחת החיים ובבריאות הנפש של הילדים.

לכן, במקרה בו גילתה האם שהאב שגה בהוראתו לילד, הדרך הנכונה היא שתרמוז לאב להיכנס לחדר, שם היא תספר ותסביר לו את העובדות ומדוע לדעתה ההוראה שגויה. וכאשר ייצאו מהחדר, יפנה האב לילד ויאמר לו: "אמא אמרה לי דבר שלא ידעתי עד כה, ולכן כעת אני סבור אחרת". ואז, הפה שאסר לילד הוא הפה שיתיר כעת, וכן להיפך.

* * *

וכלל גדול שיש לזוכרו תמיד: גם כאשר יש חילוקי דעות בין ההורים, הדיון יתרחש בינם לבין עצמם בחדר סגור, ובשום אופן לא בנוכחות הילדים. וקל וחומר לא ירימו קולם בהתפרצויות הדדיות בנוכחותם. בפני הילדים הדעה תהיה מלוכדת ואחידה. ובפרט כאשר ההורים דנים בגישה החינוכית כלפי ילד זה או ילדיהם. ואם אין ההורים מגיעים לעמק השווה, יסכמו ביניהם להיוועץ באישיות תורנית מוסמכת הבקיאה בחינוך ילדים, והכרעתו תהיה מקובלת על שני הצדדים.

התרגול הנפלא לגדרים ולגבולות בכל תחום

בהיותנו עוסקים בחינוך לגבולות, חשוב להדגיש את התועלת הרבה  שבחינוך התורני גם מהיבט זה.

ילד המתחנך בדרכה של תורת ישראל, מתאמן ומתרגל משחר נעוריו להצבת גבולות ולדחיית סיפוקים בכל תחום, ומתוך כך מתרגל להציב גבולות בכל התמודדות המזדמנת לפניו בבית ובכל מקום. הנה דוגמאות אחדות:

במלאכה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שמות לד, כא).

בלבוש: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ" (דברים כב, יב). "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז" (דברים כב, יא).

באכילה: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ וכו' אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ" (דברים יג, ד-ז).

בשמיעה: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כג, א).

בדיבור: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אלוקיך לַשָּׁוְא" וגו' (שמות כ, ז).

ברגשות: "לֹא תִטֹּר" (דברים לג, ג). "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז).

לעומת זאת, שיטת החינוך של התרבות המערבית שחדרה למרבה הצער לעמנו, מרגילה ומחנכת את הילד עוד משחר ילדותו(!) לנצל את העולם הזה עד תום, כאשר מצוי שרק המשטרה היא הסיבה לגבול.

גם הגבולות שכן מנסים לחנך אליהם, נקלטים בדרך כלל בנפש הילד כאשר יסודם נעוץ בשורש זה: "אם תגנוב ותיתפס-תיאסר. ונמצאת מפסיד מהנאות העולם ומצטער". "אל תכה - כדי שלא תוכה". וכדומה. [המתבונן יגלה כי גם המשכילים שרחוקים מחיי תורה ומצוות, אשר מבינים שאין לגנוב ואין להכות לא רק כדי שלא תיאסר ושלא תוכה, אלא מפני שכן ראוי לחברה מתוקנת לנהוג, יסודם אותו יסוד הוא: חברה מתוקנת שאין לה גבולות, מזיקה לחבריה, והרי הם מפסידים את חיי העולם הזה]. וכאשר אין חינוך לריסון תאווני גם בדבר שאין הפסד גשמי בצידו, התוצאות הרות אסון.

וזוהי הסיבה העיקרית לדכדוך הפנימי ולעצבות הנפשית הנפוצים כל-כך בקרב צעירים חניכי בתי הספר והבוגרים שאינם מתחנכים על פי דרכה של תורה, וחוסר היכולת של רבים מאחינו אלה, קרבנות התרבות המערבית, להתמודד עם קשיים בחיים, לעיתים עד כדי התאבדות בעת קושי עמוק. שכן אדם שהורגל וחונך להתייחס לנהנתנות החומרית כאל תכלית החיים, ייאבד מיד את שמחת החיים ואף את הסיבה לחיות(!) כאשר יחסרו לו מילויי התאוה, הכסף, והנאות העולם.

אולם בדרך התורה הקדושה, ההורים והמורים, אם הם יראי שמים באמת, משמשים דוגמא חיה לחיים בעלי תכלית רוחנית נצחית, ולעמידה בגדרים ובגבולות גם כאשר אין רווח או הפסד גשמי בצדם, אלא רק מפני שאלה הן מצוות התורה וערכי היהדות. הם יוותרו לעיני ילדיהם גם לצורך עצמם על שלגון קר ביום קיץ חם, רק משום שאין לו הכשר ראוי. הם יעצרו את שטף הדבור באמצע משפט כדי שלא להיכשל באיסור לשון-הרע. והם אף ישאילו חפץ לשכן אף על פי שהוא לא עשה כן כשהתבקש אתמול, משום שהתורה אוסרת להתנקם. ואשרי ההורים אשר השכילו והצליחו להביא את ילדיהם בעבודה רבת שנים להכרה ברורה כי הטוב האמיתי נעוץ בחיים הנכונים על פי הגדרים והגבולות אשר לימדנו הבורא יתברך לחיות במסגרתם לטוב לנו. למן שבת, תפילין, צדקה, חסד, לימוד תורה וכו', ועד אכילת הטוב והראוי, שמירת הגוף מסכנה, נתינה ונטילה במידה הנכונה ובעיתוי הנכון, שמירת איכות הסביבה וסדר בכל ענין.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.