על מנגנוני ההגנה ששומרים עלינו מפני התמוטטות עצבים

במאמר הקודם דברנו על התמוטטות עצבים ועל האופן שבו היא מתבטאת.

סיבה נוספת המקשה על זיהוי של התמוטטות עצבים, היא שלא ניתן לדעת או לצפות מראש אילו אירועים יגרמו לה. לפעמים, לא מדובר באירוע משמעותי חד וברור, אלא בהצטברות של אירועים קטנים, כעין מיקרוטראומה, אשר בסופו של דבר מביאים לקריסה נפשית. למשל: מערכת נישואין קשה עשויה לכרסם עוד ועוד ביציבותו הנפשית של האדם, ובסופו של דבר, מבלי אירוע משמעותי מכונן – הוא ימצא את עצמו במצב של התמוטטות עצבים.

אין ספק, שכל אדם מתמודד בחייו עם כמות מסויימת של רגשות שליליים. אין מי שלא מרגיש מדי פעם רגשות אשמה, חוסר ערך או ניצול. ובכל זאת, במרבית המקרים, הרגשות הללו לא יובילו להתמוטטות עצבים... מדובר בשאלה של מינון: כל עוד הרגשות הללו תחומים לפרקי זמן מוגבלים או לסיטואציות מוגדרות, ואינם משתלטים על כל מהלך חייו של האדם – סביר להניח שהוא יוכל להתמודד עמם מבלי שיגרם כל נזק. אולם כאשר האדם מזהה כי במהלך כל היום הוא אינו מצליח להתנתק מהתחושות השליליות, שמלוות אותו באופן בלתי פוסק – מדובר בנורת אזהרה שדורשת התייחסות מיידית.

למשל, אם אדם מרגיש בעבודה שהוא אינו מוערך, אלא מנוצל ומושפל – מדובר בתחושה קשה בלא ספק. אולם אם אותו אדם יודע שהעבודה מסתיימת בשעה ארבע, ומאז ועד ליום המחרת הוא מתנתק לחלוטין מהתחושות הקשות הללו, ומתמקד בחוויות חיוביות בין כתלי המשפחה – סביר להניח שהוא יצליח להכיל את הקושי בעבודה, מבלי להגיע להתמוטטות עצבים.

אולם אם אותו אדם מרגיש שהוא אינו מצליח להתנתק מהתחושות השליליות גם מעבר לשעות העבודה, והוא חושב עליהן גם בזמן שהוא נמצא בבית ובחיק המשפחה – המצב אמור להטריד, משום שאותו אדם, למעשה, במקום לסבול במשך שמונה שעות ביום – סובל עשרים וארבע שעות ביממה! ניתן להתמודד עם קושי חולף בן מספר שעות, אבל התמודדות רציפה עם קושי שמלווה את האדם בכל שגרת חייו, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום – הינה משימה קשה בהרבה, שהרבה בני אדם לא יצליחו להתמודד עמה מבלי להגיע למשבר.

הכלל הוא, שכל עוד האדם מצליח להכיל את האירועים ולהתמודד עמם – הוא לא יקרוס. אולם ברגע שבו יגיע אל הקצה, וה"קצה" הוא אינדיבידואלי לגבי כל אדם ואדם – הוא יקרוס, ויגיע להתמוטטות עצבים. לכן, קשה לפעמים לזהות את הסימנים המוקדמים להתמוטטות עצבים, שכן האדם יכול להתמודד היטב במשך תקופה מסויימת עם מידה מוגדרת של רגשות שליליים, עד שברגע מסויים, כאשר הגבול נחצה – ההתמוטטות תתרחש.

כדי לזהות את המצב מוקדם ככל שניתן, אפילו בטרם יתפתח לכדי התמוטטות עצבים – על האדם להיות ערני, ולעקוב: האם ישנו נושא מסויים בחייו שמעסיק אותו יותר מדי וגורם לו לרגעי לחץ רבים מדי במהלך כל שגרת היום יום? אם התשובה חיובית – הרי שהוא נמצא בסכנה להתפתחות של התמוטטות עצבים, משום שכאמור, לא האירוע האובייקטיבי הוא שגורם לקריסה, אלא צירוף של גורמים המכניעים ועוברים את הסיבולת הרגשית שלו.

מה ניתן לעשות?

כשאדם מגיע למצב של התמוטטות עצבים, או כאשר הוא מזהה סימנים המצביעים על התמוטטות מתקרבת – עליו לנסות לעזור לעצמו מוקדם ככל שניתן. העזרה יכולה וצריכה להופיע בשני אפיקים במקביל: ראשית – יש לתת מענה לקושי המיידי, ולספק פתרונות נקודתיים. התנתקות מהלחץ ומהמתח היומיומיים, או עיבוד מחדש של אירוע מסויים – עשויים לאפשר לאדם להחלץ ממצב של התמוטטות עצבים, או למנוע את התפתחותו.

כמו כן, אם האדם יצליח לנתק את עצמו מהרגשות השליליים למשך חלק מסויים מהיום, ולתחום אותם לגבולות מוגדרים – הוא יוכל להיחלץ מההתמוטטות, ולמנוע את ההתמוטטות הבאה. אם הוא ישאיר את התחושות הקשות במקום העבודה, ולא יקח אותם איתו הביתה – יש סיכוי רב לכך שיוכל להכיל את המצב, ולהחלץ מקריסה רגשית.

אולם יש להבין, כי פתרונות אלו – אינם פתרונות מהותיים. האדם אינו יכול לצפות מראש את הקשיים עמם יאלץ להתמודד בהמשך חייו, ולא תמיד יהיה ביכולתו להתרחק ממתחים ולחצים. כדי למנוע התמוטטות עצבים בעתיד, על האדם ללמוד כיצד לשפר את יכולתו לשאת מתחים ולחצים, ובמילים אחרות: כיצד לשפר את הסיבולת הרגשית שלו.

לשם כך, בראש ובראשונה, כדאי להבין את המנגנון שמוביל אנשים מסויימים להתמוטטות עצבים בעקבות לחצים וקשיים, בו בזמן שאנשים אחרים מצליחים להתמודד עם מצבים מעין אלו מבלי להקלע למצוקה רגשית משמעותית. בכדי להבין את המנגנון, נערוך היכרות עם מושג נוסף: "מנגנוני הגנה".

מנגנוני הגנה

למציאות ישנם היבטים חיוביים ושליליים. לדוגמה: לנסיעה ברכב, ולקדמת הטכנולוגיה הממונעת שלא היתה נפוצה לפני מאה שנה – ישנם ודאי היבטים חיוביים: היא מאפשרת נגישות גבוהה, היא מרחיבה את פוטנציאל הקשר והתעסוקה של בני האדם, היא מאפשרת לגשר על פני מרחקים בפרקי זמן קצרים יחסית וכן הלאה. מאידך, למציאות הזו ישנם גם היבטים שליליים: תאונות הדרכים, שגובות את חייהם של מאות אנשים מדי שנה, לא היו יכולות להתרחש אלמלא ההתפתחות הטכנולוגית הזו.

אילו האדם היה חושב כל הזמן על ההיבטים השליליים של המציאות, הוא לא יכול היה לתפקד. אילו בכל פעם שאדם עולה לרכב הוא היה חושב על פוטנציאל הפגיעה בתאונת דרכים, ועל המשמעות שעלולה להיות לפגיעה שכזו: סבל, נכות ואפילו מוות, תוך שהוא מצייר לנגד עיניו סיטואציות של תאונות דרכים שונות – הוא היה נמנע מלהשתמש באמצעי תחבורה זה. אולי הוא אפילו היה נמנע מלחצות כביש.

אולם כאן בדיוק נכנס לתמונה מנגנון ההגנה, שגורם לאדם להדחיק את ההיבטים השליליים של המציאות, ולהתייחס רק אל ההיבטים החיוביים שלה. כשאנו נכנסים לרכב, אנו לא חושבים על האפשרות שתתרחש תאונת דרכים. אנו, כמובן, מודעים לקיומה של האפשרות הזו, אולם אנו לא מציפים אותה אל החלק המודע שבתודעתנו. ההתכחשות הזו, למעשה, מאפשרת לנו את התפקוד התקין.

באותה מידה, ישנו סוג נוסף של מנגנון הגנה: כשאדם הינו בעל תכונה שלילית מסויימת, אותה הוא מתקשה להכיל – הוא "משליך" את התכונה הזו על מישהו אחר. הוא אינו מתעמת עם קיומה של התכונה הזו אצלו, אלא רואה אותה דוקא אצל אחרים... כך, נוכל לראות איך אדם זה אינו רואה חסרונות רבים שקיימים אצל הזולת, אולם דוקא חסרונות מסויימים שקיימים גם אצלו – בולטים לעיניו והוא מזהה אותם, מתמקד בהם ואפילו מתוסכל מהם.

לדוגמה, אדם הסובל מעצלות, ואינו יכול להכיל את התכונה הזו – יזהה באופן עקבי אנשים הסובלים מעצלות, ויעלה על נס את גנותה של המידה הזו. ניתן יהיה לחוש בבירור, כי המצאותה של תכונה זו אצל אנשים אחרים – מסעירה אותו. הסיבה לכך, כמובן, אינה משום שהוא באמת מוטרד מעצלנותם של אחרים, אלא משום שהוא עצמו מתמודד עם אותה תכונה ומתוסכל מכך, כאשר את התסכול הזה הוא משליך על אנשים אחרים, הסובלים מתכונה זו כמוהו.

למחלקת נפשי בשאלתי ניתן להתקשר 073-3333331 או במייל anat@htv.co.il