שחרר אותי משביל תועה ותעזור לי למצוא את שלי

את עומדת נטועה במקום.
שפתייך רוחשות תפילה חרישית, ודפיקות ליבך עוד רגע ושוברות את עצמותייך.
עיניך בוהות בחלל שמולך ושכלך פועל במרץ,
מנסה כל תרגיל עלוב וקטן של הכחשה,
של הרחקה.

הכביש מולך מכיל את כל פחדיך,
כאביך,
רצונותיך.
הוא כאילו הבין למי הוא שייך וקיבל את גזרת תפקידו,
הפך אפור ומצולק.

את מגחכת,
אפילו הוא הבין מי הבחורה העומדת מולו.
את מרגישה כאילו הוא מנסה להסתתר,
להפוך לבן,
בלתי נראה.
ליד כל הכבישים השחורים משחור שלידו הוא מנסה רק להעלם,
עדיף על האפור הקודר והבולט.

את מביטה על הכביש שלמולך ושומעת רחשים מאחוריך.
הם מזמזמים בעורפך,
לוחשים,
בוחשים במחשבותיך.

את בוכה.
מנסה להשתיק,
לכבות,
להרחיק.
את מתחננת אליהם שיפסיקו,
תופסת את ראש בשתי ידייך,
לוחצת.
עינייך סגורות ואת מכופפת.

בשקט-בשקט את פותחת עין אחת.
עין שניה.

שקט.
מדבר.
את מסתובבת מבוהלת,
"היכן אני?",
את שואלת.

אין מי שיענה,
זאת את מבינה די מהר.
את לבד.
כל כך לבד.
לרגע עיניך נוצצות בוהקות אך חוזרות מהר לסורן.
את מבינה כי בין כה וכה היית לבד.
אומנם מוקפת אנשים,
אבל לבד.

את יושבת באמצע השממה.
רגלייך שלובות ושיערך עומד ללא תנועה.
ידיך עוברות על החול,
אך בניגוד לחוקי הטבע אינן משאירות את סימני אצבעותייך.

את מנסה שוב,
לאט.
כותבת,
מציירת,
חופרת.

כלום.

כאילו...
כאילו אינך קיימת.
את מרימה את עינייך לשמיים הנקיים בכל פיסה לבנה.
עכשיו את בוכה.
את בוכה כי את מבינה.
את בוכה כי את לא מבינה.
את בוכה כי את מחפשת ונמאס לך לחפש.

על פניך שבילים-שבילים,
מתחילים מענייך ומתפזרים.
חלקם מגיעים לקצות שפתייך,
חלקם השאירו צלקת עד מורד גרונך היבש.
השבילים מלוחים,
שורפים ומכתימים את עורך.
את יודעת שהם תמיד יהיו שם,
שאת רגעי הבכי הללו לעולם איך תצליחי להכחיש.

את מנסה לדבר,
להפוך את הכאב למילים.
אבל קולך אינו נשמע.
כאילו מתריס ואומר ש;
"בכל מקרה אף אחד לא יבין.
עשית כל כך הרבה טעויות בחייך שאינן עושה רושם על אף אחד.
זאב זאב ביער, מכירה?
יופי.
אז קראת לו יותר מדי פעמים,
עכשיו תסתדרי".

כל אברי גופך מתכווצים בתוכך,
דמותך דמות אדם אך בינך ובין עצמך אינך מוצאת את ידייך ורגלייך.
החום יוקד בחוץ אך את רועדת.
נשימתך עצורה בתוכך.
את יושבת ובוהה.
עינך מטפטפות ללא מרגוע ובגדייך ספוגים.
את מנסה לצעוק,
לבעוט,
לשבור.
לשבור את עצמך,
לשבור את האדמה סביבך.

אך את לא נעה.

את מרפה.
גופך צונח על החול החם ואת שוכבת.
כנועה.

את בוהה בחלל ושואלת עצמך האם איי פעם תזכי לגלות את עצמך.
האם אי פעם תפעלי פעולה בחייך שתהיה בטוחה בה,
גאה בה.
בוטחת בה.

עינייך נעצמות,
ליבך אט אט מאט פעימותיו.
את הופכת כבדה וגופך כמעט ונבלע באדמה היבשה.

הלחישות.
הן חזרו.
את קופצת בבהלה ונעמדת.
את רואה אותו שביל אפור ומבויש בקצות רגלייך.
את מביטה בו אחוזת חרדה.
את מרגישה שקצות אצבעותייך נוגעות בו ובו בזמן את כל כך רחוקה.

הלחישות מתחזקות ומתקרבות.
את מתחננת,
מזיזה את ראשך מצד לצד,
מצד לצד.
הלחישות מתקרבות.
את מרגישה אותן נוגעות בגבך.
גופך מתעוות קלות ואת מתחננת;

"זה לא שלי.
השביל הזה לא שלי.
בבקשה."

גבך צורב והלחישות עוברות בתעלות ראשך,
גופך,
ליבך.
הנה היא הגיעה,
הדחיפה.

גופך מוטה בכוח קדימה ואת מועדת.
מביטה על השביל הזר,
הסדוק.
את מבינה שהם לא הבינו.
את מבינה שהם גם כנראה לא יבינו.
את מבינה שגם את אולי אינך תביני לעולם.

ושם,
כשאת על הכביש הסדוק,
שפתייך רוחשות ללא קול;

"בבקשה.
בבקשה.
שחרר אותי משביל תועה ותעזור לי למצוא את שלי.
את השביל שבאמת שלי.
את השביל השחור,
החדש,
הנקי.
את השביל האמתי."

הלחישות מאחורייך מתמשכות ואת מבינה שכנראה,
הן גם לעולם לא יפסיקו.

אינך יודעת מה אותן לחישות ייעדו לך,
כרגע זה גם לא כל כך משנה.
כי הדבר היחיד שאת מסוגלת לעשות זה להיעמד על ברכייך ולחפש את שולי הכביש.

את מבינה שכבר לא אכפת לך מהלחישות,
הן בין כה וכה יהיו.
אז נמאס לך מהן,
ונמאס לך מהכביש
ונמאס לך מעצמך.

את רוצה לקום,
לצאת,
ופשוט ..
פשוט לחפש.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.