כיצד נחוש קשר ישיר וקבוע עם בורא עולם? העצה הבאה תפתיע גם אתכם

בפרק הקודם עסקנו בהתבוננות שלפני תפילת העמידה, במהות הדיבור וצורת העמידה לפניו יתברך, בהתרפקות מוחלטת כבן לאביו ובהכנעה מוחלת של נברא העומד לפני בוראו.

אך כדי לקבל השראה כזאת, עלינו להיכנס בתחילה למצב של רוגע ושלווה מוחלטת גם מבחינת תפקוד הגוף. מעבר זה אמור לבוא לידי ביטוי גם בקצב הנשימות, שמשפיע באופן ישיר על צורת הדיבור.

אדם שאין לו ישוב הדעת ואינו יכול להפעיל את כח המחשבה, ניכר בקצב נשימותיו, וכדבריו של רש"י הקדוש: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט) – 'שלא קיבלו תנחומים מקוצר רוח - כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו'. מכאן אנו למדים שהסימן למצב של לחץ הוא קוצר רוח, ובמצב כזה אדם אינו יכול לקבל תנחומים – כלומר לעבור למצב של השראת שמחה.

הנשימות – ביטוי לרוח השכל שבאדם

בנוסף למדים אנו, כי "משה" – כינוי לרוח החכמה שקיים בכל יהודי, אינו יכול להשפיע על הגוף כראוי במצב של קוצר רוח, נשימות שאינן סדורות הבאות כתוצאה מטירוף הדעת ובלבול המחשבה.

ואכן, בזוהר הקדוש מבואר כי שלשת חלקי הגוף המרכזיים, שבהם תלויה חיותו, הלא הם מוח לב וכבד (ראשי תיבות מלך), מסמלים את כוחות המחשבה הרגש והמשיכה הטבעית שבהם גדלה השפעת החומר. הכבד מזרים בכל עת חום טבעי לעבר הלב, דבר המסמל את התגברות תאוות החומר על הלב, לעומת זאת הנשימה הינה ביטוי של כוחות הנשמה, ולכן הנשימות נחשבות מסימני רוח החיים של האדם וקיום הנשמה בו. רוח חיים מחודשת מנשבת באדם מכוחה של הנשמה על ידי הנשימות, אשר מקררות את הלב מחדש בצורה שמגבילה את השפעת החומר על הלב ומגבירה את השפעת הרוח (הרוחנית) על הלב .

לכן כדאי לייצב את קצב הנשימות לפני תפילת שמונה עשרה, לקצב איטי ורגוע, דבר המאפשר לאדם נשימות עמוקות המגבירות את כח המחשבה בגוף. לא קצב איטי הכפוי על הגוף באופן חיצוני, אלא קצב טבעי של שלווה נפשית אמיתית, המתאימה לבן העומד לפני אביו – המצב שבו אנו נמצאים בתפילת שמונה עשרה.

נשימות עמוקות (בקצב איטי ומרגיע), מגבירות את ישוב הדעת המוחלט, ולכן במקביל לנשימות העמוקות ניתן להתרכז ברוגע בצורה בה נושמים, ולהתמקד בשלב שבו האויר נכנס עמוק פנימה ונותן כוחות חדשים לגוף.

בשלב זה כדאי להתמקד גם בחסד האלוקי המתחדש בכל נשימה ונשימה, ובכך שבכל נשימה ונשימה ישנה החלטה אלוקית לתת לך חיים – מתוך אהבה וחסד .

על פי הסברו של אחד מענקי תורת החסידות, בעל ה"ערבי נחל", חידוש הנשימות בכל רגע ורגע, מביא לידי ביטוי את החסד האלוקי הבלתי מוגבל, שמעניק לנו זכות קיום וכוח חיים בכל רגע ורגע מחדש, כך שגם אם אדם טעה וחטא, הוא יכול ברגע שאחריו לשוב לבוראו ולקבל מחדש את שפע החיים שלא נפגם מעולם .

נמצא כי בנשימות באה לידי ביטוי העובדה כי אין לעבר השפעה על העתיד, שכן בכל עת הבריאה מתחדשת מחדש, ברצון אלוקי המיוחד לרגע נוכחי זה,  כך שבכל עת ועת יכול האדם להתחבר מחדש לרצון ה' כפי שמושפעת לעולם באותו רגע ממש, וככל שאדם מעמיק בהבנה זו כך הוא מתחבר להתחדשות שבבריאה, בצורה בלתי מוגבלת.

החיבור בין האדם לבוראו בקצב הנשימות

בנוסף, באוויר הנכנס לגוף ויוצא ממנו בתמידות, בא לידי ביטוי החיבור הישיר ביותר של גוף האדם לבורא, שכן עומק הכוונה האלוקית בכך שהבל הנשימות הנכנס לגוף מתחדש בכל רגע ורגע, הוא בכך שקיימת השגחה פרטית על האדם בכל רגע ורגע, כך שבכל רגע ורגע יוצא הבל הגוף מתוכו כשעליו נחקקים ברישומים רוחניים מחשבותיו ורצונותיו של האדם, ועולה לפני הבורא, באופן שהקשר בין האדם לבורא בכל רגע ורגע נבחן לכשעצמו, ולאחר מכן הוא מהווה חוט מתוך החוטים הרבים המהווים יחדיו לבוש המחבר בין האדם לבין קונו.

כך מבאר המגיד ממעזריטש, כי ההתמקדות בהבל הפה היוצא בדיבורי התפילה היא הדרך הטובה ביותר להחדיר באופן מוחשי את החיבור לבורא העולם בדיבורי התפילה היוצאים באמצעות הבל הנשימות היוצא יחד עם דיבורי הפה, ובאים לפני הבורא יחד עם הנשימות המביאים לידי ביטוי את הקשר האמיץ והתמידי בין האדם לבוראו. התמקדות בידיעה זו, מביאה את האדם לידי הרגשה עמוקה של רוגע מתוך חיבור אמיץ וברור לבורא.

לפי הסבר נוסף של המגיד, כאשר כוונתו של האדם מחוברת לבורא, במיוחד בשעת התפילה, אזי הנשימות של האדם מחוברות באופן ישיר ואמיץ לשפע האלוקי, ובכל נשימה האדם מוסיף ומקבל חיות חדשה .

הסימן לכך שאנו נמצאים במצב של רוגע אמיתי והשראת המחשבה הוא: כאשר דיבורי התפילה יוצאים מהפה בצורה טבעית ולא מאולצת, המתאימה לסדר הנשימות הטבעי של הגוף.

לסיכום, לפני התפילה יש להתמקד בקצב הנשימות, ולהתאים אותן לקצב מרגיע. הנשימות מביאות לידי ביטוי את הקשר הישיר של האדם לבורא העולם, שמחדש את נשימותיו בכל עת ובכך מעניק לו בכל עת מחדש את חייו. התמקדות בנשימות מביאה את האדם להרפיה מוחלטת על ידי המחשת אפסותו שלו לעומת חסדי הבורא, המעניק לו בטובו את כל צרכיו.