ההתפכחות הכואבת שמובילה להתמוטטות עצבים

כפי שנוכחנו לדעת, מנגנוני ההגנה חוסכים מהאדם את הצורך להתעמת עם קשיים או עם תסכולים, באמצעים שונים: לפעמים באמצעות הדחקה, לפעמים באמצעות השלכה ולפעמים באמצעים שונים אחרים, שלא נרחיב אודותיהם את הדיבור כעת.

כעת, ננסה לעקוב אחרי אדם שנאלץ להתמודד במסגרת עבודתו עם לחצים רבים יומיומיים שמעבר ליכולותיו, מבלי שהוא מתוגמל כראוי, ולפעמים אפילו מבלי שהוא זוכה להערכה או להוקרה על כך.

כשאותו אדם מרגיש מנוצל בעבודה, או שהוא מרגיש שהלחץ גדול מכפי שהוא יכול לשאת – הוא אינו יכול להתמודד עם המחשבה שמנצלים אותו, או עם המחשבה שיאלץ להתמודד עם הלחץ הזה לאורך ימים ושנים... לכן הוא מדחיק את המחשבה על כך, ואומר לעצמו: "זה רק זמני, עד שיכירו אותי יותר בעבודה... לאחר מכן, בודאי יקדמו אותי, וגם תנאי העבודה יהיו משופרים יותר!".

בעצם, עומדות לפני אדם זה שתי אפשרויות:

הוא יכול להכיר בכך שהוא מרגיש מנוצל – עובד יותר מכפי יכולתו ואינו מתוגמל בהתאם, לפנות אל המעסיק שלו, ולבקש בצורה מכובדת אך אסרטיבית את המגיע לו. מאידך גיסא, הוא יכול להמשיך במצב הנוכחי, מבלי לומר מאומה, ולהשלות את עצמו שמדובר במצב זמני שעומד להשתנות, ובהשקעה נכונה לטווח הארוך.

כאשר האדם מפחד לעמוד על שלו, מתוך חוסר בטחון עצמי או מכל סיבה אחרת – הוא יעדיף לבחור באפשרות השניה, ובכדי להתמודד עם התסכול הנובע מתחושת הניצול שהוא חש – הוא ישתמש במנגנון הגנה של "הדחקה" ויתכחש לתחושה הזו, תוך שהוא נאחז בתקוה שהמצב ישתנה בהקדם.

ואכן, תקוה הינה דבר נפלא, אבל חשוב מאד להבחין בין "תקוה" ובין "אשליה". לפעמים, כאשר התקוה אינה ריאלית, היא כבר הופכת לאשליה, וטיבן של אשליות – להתנפץ במוקדם או במאוחר... לכן, אם אמנם יש סיכוי לכך שיתחולל שינוי בטווח הנראה לעין – לפעמים נכון להבליג, להמתין בסבלנות, להשקיע בטווח הקצר ולחכות לשינוי המיוחל בטווח הארוך יותר. אבל כאשר מדובר באשליה – תמונת המצב שונה לחלוטין, משום שהאדם יכול להיאחז בתקוה למשך זמן מסוים – גם כאשר מדובר למעשה על אשליה, ובאמצעותה, לסלף את המציאות. הוא יכול לדמיין כיצד הוא זוכה בהערכה הנכספת, ובקידום שבעקבותיה. אבל בחלוף הזמן, כאשר התקוה אינה מתממשת – האשליה מתנפצת, ובאותו רגע הוא יחווה בבת אחת את כל התסכול שהוא הדחיק במשך תקופה ארוכה. מכאן ועד להתמוטטות עצבים – הדרך עלולה להיות קצרה מאד...

כדי למנוע את המצב הזה, וכדי שלא ימצא את עצמו לפתע במצב של התמוטטות עצבים – חשוב שאותו אדם יפעל נכון כבר בשלבים המוקדמים, ויבחין בין התקוות ובין האשליות. חשוב שהוא יבדוק עם עצמו בכנות: האם הסיבה לכך שהוא אינו עומד על זכויותיו, נובעת מתוך חשיבה מושכלת לטווח הארוך – או מתוך חשש ופחד להתעמת מול המעסיק שלו?

אם אכן יתברר שמדובר בתקוה ריאלית, ובחשיבה מושכלת לטווח הארוך – מה טוב. אולם אם האדם מזהה כי הסיבה לחוסר עמידתו על עקרונותיו נובעת מתוך חשש ופחד, הגורמים לו להשלות את עצמו שהמצב יסתדר מאליו מבלי צורך בהתעמתות ישירה – הרי שעליו לעצור את כדור השלג לפני שהוא מתגלגל במדרון.

הטוב ביותר יהיה, כמובן, אם יגש אל המעסיק, ישתף אותו בתחושותיו, יסביר מדוע לדעתו הוא אינו מתוגמל כראוי וינסה לשפר את תנאי העסקתו. אולם גם במידה והוא אינו יכול לעשות זאת, או שהגישה הזו אינה מניבה תוצאות – חשוב שימנע מלהשלות את עצמו, אלא יתמודד עם המציאות כמות שהיא, בלא כחל ושרק.

אם אותו אדם יבין באופן מודע שהוא אמנם מנוצל בעבודה, ובכל זאת יחליט להמשיך בעבודה זו – הוא עלול אמנם לחוות תסכולים יומיומיים. אבל יהיה לו הרבה יותר קל להתמודד עם התסכול היומיומי הזה לפרק זמן מסויים, ולהכיל את הרגשות הקשים כאשר הוא יחווה זאת ב"מנות קטנות"... לעומת זאת, אם יתכחש למצב וישלה את עצמו – הוא יחווה את תחושת התסכול באופן מרוכז כאשר האשליה תתפוגג, ויהיה לו הרבה יותר קשה להכיל את התחושה העוצמתית הזו – מה שעלול לדרדר את מצבו לכדי התמוטטות עצבים.

למחלקת נפשי בשאלתי ניתן להתקשר 073-3333331 או במייל anat@htv.co.il