הילד שלך יקום בזמן, בלי שתעשי שום דבר...

השעון המעורר מצלצל ללא הפסקה בשעה 6:30 בכל בוקר, ובכל בוקר קשה למוטי בן ה-9 לקום מהמיטה.

היא ניסתה הכל.

להשכיב אותו מוקדם יותר בלילה; להעניש אותו בכל מיני עונשים; לתת לו פרסים "אם תקום בזמן אז..."; להשכיב אותו עם בגדים במקום פיג'מה, אולי בבוקר זה ילך יותר בקלות, לחסוך בזמן...

מה כבר אפשר לעשות? שום דבר לא עוזר!

היא מסבירה לו שצריך לקום בזמן, שההסעה תברח, שלא כדאי לו לאחר כי הוא יגיע לכיתה באיחור וכל הילדים יסתכלו עליו, והרב יגער בו וכו'...

היא ניסתה הכל וכבר היתה ממש אובדת עצות.

"למה אני צריכה לעשות את זה כל בוקר? זה הורס לי את הבוקר, את מצב הרוח הנעים שאני קמה איתו. תחשבי, אני צריכה בכל בוקר לגלגל אותו מהמיטה, לחזור לחדר ולראות שהוא לא קם, הוא שוב נרדם. אני מתוסכלת מזה, זה מעצבן אותי, אני מתחילה לצעוק והוא לבכות, ואז הוא יוצא בריצה מהבית להסעה מרושל ולא מסודר (בטח מה חושבים על אמא שלו...), לא אוכל כלום, בקושי שלום חטוף, בלי נשיקה...".

היא שמעה את עצמה והבינה שככל שהיא תנסה מהכיוון הזה – זה לא ילך, כי זה באמת לא הולך! אז מה הטעם להמשיך ולנסות?!.

של מי אחריות הקימה בבוקר? מה עושים אם הילד לא קם על אף שביקשנו והסברנו הרבה פעמים?

לאחר שבוע וחצי היא חזרה.

"הפסקתי להעיר אותו, אמרתי לו שהוא דואג להפעיל את השעון המעורר והוא גם אחראי לקום, ואם הוא לא יספיק את ההסעה – אין מי שיקח אותו, ואין לו ברירה אלא לנסוע במונית ולשלם מדמי הכיס שלו".

"ומה קרה?", אני שואלת.

"מה את חושבת שקרה? זה עזר מעט, אבל לא לגמרי. תראי, אני רואה שהוא נרדם בחזרה, אני נכנסת לחדר, עושה רעש ומזיזה דברים כדי שיבין שמאוחר וכדי להעיר אותו. אני לא מסוגלת לתת לזה לקרות".

"הוא איחר, נסע במונית ושילם מכספו?", שאלתי.

"כן, את יודעת, הוא קיבל את זה בהבנה. קצת בכה. זה עזר ליומיים-שלושה, ושוב הוא ממשיך לכבות את השעון ונרדם...".

"תגידי", אני שואלת אותה, "את מוכנה לזה, מסכימה עם זה שהוא יאחר? שהוא לא יגיע בזמן? שהוא ירגיש שהאחריות היא שלו בלבד ולא שלך, בלי לעשות דברים שיגרמו לו לקום בזמן?".

"האמת שזה מפוצץ אותי. למה שיאחר, למה שלא יקום כמו כל הילדים האחרים? נראה לך שאכפת לו? אם היה לו אכפת – הוא היה קם כמו כולם. דיברנו אתו בלי הפסקה, זה לא עוזר! אני אומרת לך, זה לא אכפת לו. אז אני עושה דברים שלפחות יגרמו לו לקום".

עשינו עסקה.

ביקשתי ממנה לשחרר את כל האחריות. לתת לו להמשיך לישון, להתעלם מזה לחלוטין, לתת לו להתעורר מעצמו מתי שיתעורר ולראות מה קורה.

היא חזרה לאחר שבוע, מופתעת ולא מאמינה למה שקרה...

כשהיא שחררה את כל האחריות והסכימה שה"נורא מכל" יקרה, והוא יפסיד את ההסעה ויאחר לכיתה, הפלא ופלא – הוא התעורר בשעה 7:45 מבוהל, המום ובוכה נורא. "למה לא הערתם אותי?". הוא הבין שהוא הפסיד את ההסעה אך הכאב היותר גדול מלשלם את המונית מכיסו היה דווקא האכזבה מעצמו, שהוא הפסיד!

מה עושה אמא שאוהבת את הילד שלה, שכואב לה כשכואב לו ובאמת רוצה בטובתו?

מחבקת, מנשקת, מלטפת ומרגיעה. לא שמחה בתבוסתו ח"ו.

הוא ראה שלאמא זה אכפת, לאמא זה חשוב שהוא יקום בכל בוקר בזמן, אך הוא גם ידע שאמא אחראית שזה יקרה, וממילא – לא צריך להתאמץ, ואפשר לשחרר אחריות.

כשאמא משחררת באמת, כי היא יודעת שזה מה שטוב לילד שלה וזה מה שילמד אותו לחיים, ולא רק למקרה הספציפי הזה, הילד לוקח את האחריות.

כשאמא מעבירה מסר נכון וברור לילד שלה, "אני אוהבת אותך, ילד שלי, אפילו שלא לקחת אחריות וקמת בזמן. כואב לי כשכואב לך, אני לא רוצה שתפסיד, אך אתה צריך להבין שיש דברים בחיים שהאחריות עליהם היא שלך, ואמא לא יכולה לעזור לך" – זה מרגיע אותו, זה מחמם לו את הלב. הוא כואב באמת את כאבו האישי על ההפסד, על כך שקשה לו, והתגובה הכנה של אימו היא זו שתגרום לו בפעם הבאה כן להצליח, וכן לקחת 100% אחריות על מעשיו.

הסוף הטוב ביותר של הסיפור הזה היה, שבאותו בוקר מוטי קם 5 ד' לפני שההסעה מגיעה. והוא התאמץ מאד מאד להספיק בכל זאת. הוא בכה והתלבש במהירות, הוא בכה והכניס אוכל לתיק, בכה וסידר את המיטה (בערך), אמר שלום חטוף ורץ במהירות להסעה – והוא הספיק אותה!

תראו מהו כוח רצון של ילד בן 9!

אז תגידו לי, אם ב-5 דקות הוא הספיק להתלבש, להתארגן ולהספיק את ההסעה, לקום בזמן הוא לא יכול?!

האם המקסימה הזו, על אף שהיה לה קשה מאד, עשתה מעשה אמיץ והסכימה שהכל יקרה, רק כדי לעזור לבן שלה. והיא הצליחה! מוטי קם בכל בוקר, הוא מספיק הכל ויודע שהאחריות היא שלו והוא רוצה בה. איזה ילד לא רוצה? בטח שהם רוצים. לפעמים קשה להם, ובידינו לתת להם את העזרה הנכונה.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il