אורנה רוני בלייר: "קפצתי למים ושמעתי קול נפץ, עמוד השדרה שלי התרסק"

אורנה רוני בלייר הייתה בת 16 כאשר נסעה עם חברים לחופשה באילת. היא הגיעה איתם לחוף, שחתה וצללה. בשעות הצהריים החמות שלמחרת הגיעה שוב אל החוף, הפעם לבדה, כדי לקפוץ ממזח גבוה אל המים הקרירים.

"עמדתי על המזח", היא משחזרת את הרגעים הללו, בהם טרם הבינה שחייה עומדים להשתנות לנצח. "אני זוכרת שהתבוננתי תחתיי, קרקעית הים נראתה קרובה, אפילו קרובה מידי. האבנים להטו תחת רגליי ולא רציתי לחזור כלעומת שבאתי. הכרזתי 'על החיים ועל המוות', מתחתי זרועות ישרות וקפצתי, קפיצת ראש מדויקת ומושלמת. הקפיצה הסתיימה בקול נפץ, זה היה כשפגעתי בסלעים ועמוד השדרה שלי נשבר".

אורנה זוכרת את הרגעים בהם היא הייתה שקועה במים, עם אוויר מועט בריאותיה. "לא יכולתי להניע אף איבר מאיבריי, לא את ידיי ולא את רגליי. היה ברור לי שאני עומדת לטבוע ולמות. למזלי הרב היו שני בחורים שעמדו על החוף וצפו בי כאשר צללתי. הם הבחינו בגופי הרפוי שצף על פני המים והצליחו לחלץ אותי".

לקחת אחריות, למרות השיתוק

בתחילה, כאשר אושפזה אורנה בבית החולים היא לא הבינה שמדובר בפגיעה בלתי הפיכה. " לא ידעתי את עוצמת הפגיעה ולכמה זמן אצטרך להיות מאושפזת בבית החולים. בתמימות רבה הייתי משוכנעת שכעבור זמן קצר אחלים ואשוב לחיי הקודמים. כעבור שבועות ספורים התחוור לי שהפגיעה שחוויתי היא אנושה. עמוד השידרה נקרע ואני אהיה משותקת בארבע גפיים ומרותקת לכיסא גלגלים לשארית חיי".

מאז היה עליה לעבור תהליך שיקום, והוא לא היה פשוט כלל. לא מהבחינה הפיזית ולא מהבחינה הנפשית. אורנה מציינת כי היא נדרשה ללמוד לבצע מחדש את כל המלאכות הבסיסיות והמובנות מאליהן. " לאחוז ולהשתמש בסכין ובמזלג דומה היה בעיני כאתגר עצום, להחזיק בעט ולכתוב בכתב יד ברור היה בלתי אפשרי..."

"לא וויתרתי", היא אומרת. "לאחר אשפוז ממושך של למעלה משנה נרשמתי ללימודים אינטנסיביים, השלמתי בגרויות והמשכתי ללימודים מאומצים באוניברסיטה. הייתי נחושה לסיים את הלימודים כדי לצאת לעצמאות כלכלית. ואת זאת הגשמתי. מאז סיום לימודי אני עובדת כמהנדסת בתעשיית ההיי-טק. הייתי שותפה יזמית במספר חברות סטרטאפ מצליחות. מזה כעשר שנים אני עובדת בתעשייה הביטחונית ולאחרונה זכיתי בפרס בטחון ישראל במסגרת עבודתי. והחשוב ביותר הוא שאני נשואה בשמחה ואם לשלושה בנים".

איך הצלחת לכבוש את המטרות האלו?

"בעצם, אפשר לומר שכל דבר הוא אתגר, כי אני כמובן מרותקת לכיסא גלגלים, אך משתדלת לבצע כל מה שניתן בכוחות עצמי. לא תמיד זה בשלמות, אך אני עושה זאת כמיטב יכולתי. אני ברוך ה' עצמאית, נוסעת בעצמי לעבודה ועובדת במשרה בכירה ומלאה מזה שנים רבות בתחום ההיי-טק. אני חושבת שהסוד שלי הוא בכך שידעתי תמיד להציב מטרות נכונות ויעדים ברורים בסולם עדיפויות. הייתה ועדיין יש לי אסטרטגיה ברורה ומתוכננת.

"אומר הרמח"ל (אמנם בהקשר אחר) 'שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו...' כלומר עליו לנהוג בזהירות ולכוון תמיד לאן הוא שם את פעמיו. גם אני בודקת להיכן אני שמה פעמיי. באותה תקופה עדיין לא היה זה במובן אמוני, אלא במובן של היכן אני רוצה להיות. הצבתי לעצמי לנגד עיני את המטרות... להשלים לימודים, להיות עצמאית מבחינה כלכלית, להנשא, להקים בית, להיות אם  ולחיות בכל מאודי... לשם שאפתי".

את חושבת לפעמים על מה היה יכול להיות אילו לא היית קופצת?

"לא. לא לרגע. אני באמת ובתמים לא מתבוננת אחורה, בודאי שלא בזעם. הקפיצה אל המים היתה בחירה עצמאית ומודעת שלי. בחירה מוטעית אומנם, אך לגמרי שלי. האחריות עליה גם היא שלי. כיום, אחרי שזכיתי להיות בעלת תשובה, אני גם מבינה את הדברים קצת אחרת. אני יודעת שהקב"ה ברחמיו הרבים נתן לי הזדמנות לחיות, ולא סתם לחיות, אלא זיכה אותי לחיים שלמים. אפשר שאילולא  הפגיעה לא הייתי זוכה לדעת את האמת כפי שאני יודעת אותה היום".

חוף אילת (צילום אילוסטרציה: shutterstock)

לבחור בחיים

"כיום", מספרת אורנה, "אני יודעת להגיד בוודאות שהבחירה לקפוץ למים אשר הייתה לכאורה בחירה פעוטה, אך הפכה למשמעותית ובלתי נשכחת, הייתה רק הבחירה הראשונה בשרשרת בחירות שנדרשתי לעשות בחיי. כי כל צעד וכל התקדמות שעשיתי, הגיעו רק לאחר החלטה מאוד נחושה ואמיצה, לעשות אותם ולהתאמץ למענם".

אין ספק שאחת הבחירות המשמעותיות ביותר היתה לפני שתים עשרה שנה, כאשר היא זכתה להתקרב ליהדות. "כששואלים אותי מאיפה הכוחות שלי לשמור מצוות בזמן שכל משפחתי נוהגת אחרת ממני, אני משיבה שהקב"ה מוביל אותי ומאיר את דרכי. בני משפחתי מכבדים את הבחירה שלי ומשתתפים בדרכם הם. בחיי החילוניים חשבתי לתומי שכוחי ועוצם ידי מספיקים כדי לבצע את הדברים שאני רוצה להגשים. הייתי מלאה בתחושות עצמיות, לא נתתי מקום לקב"ה, כוחי ועוצם ידי עשו לי כל חיל. היום אני יודעת אחרת, בהתבטלות וענווה, כך אני מקווה. ולא, אין זה חוסר אונים, אלא דווקא מתוך האחריות לבחור בחיים ובאמת.

"בעין אמונית", היא מוסיפה, "ברור לי שהקב"ה מחזיק אותי ממש יד ביד, במשך כל השנים האלו. אני חשה כך ממש, רואה דברים קצת אחרת ומבינה  שחיים נכונים באמת משמעם הוא להביא את הקב"ה לתוך הדברים הכי יומיומיים שלנו. היום אני מבינה את הפסוק 'נעשה אדם בצלמינו'. כי זו היא המשמעות של החיים".

מזה שנים אורנה רוני כותבת שירה. שירתה היא בבחינת קול צלול וחדש על במת השירה היהודית, ונטועה עמוק בניבכי הנפש. רבים משיריה התפרסמו בספר 'סלעים במים' שבהוצאת סטימצקי אשר יצא לאור בימים אלו והנה אחד מהם:

" חֲפֵצָה חַיִּים"

קוֹנֶה הַכֹּל,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל

כָּל עוֹלָמִי,

מֵעֹמֶק נְקֻדַּת לִבִּי

בְּהִשְׁתַּפְּכוּת הַנֶּפֶשׁ הַכֵּנָה

אֲנִי נֶאֱלֶצֶת לְהוֹדוֹת,

אַתָּה הֲלֹא יוֹדֵעַ,

עַד כַּמָּה

אֵינֶנִּי (כְּלָל וְעִקָּר) מִסְתַּפֶּקֶת

וְעֵינַי תָּרוֹת

וַאֲנִי חוֹמֶדֶת

וְגַם זֹאת,

מַקְדִּימָה מַעֲשֶׂה (נִמְהָר)

וְרוֹצָה בִּמְרוּצָה לְהָקֵל

וַחֲפֵצָה חַיִּים

בְּכָל מֵאוֹדִי

סלעים במים

ומה הוביל אותך להחלטה לחזור בתשובה?

"אני עוסקת במתימטיקה ובמספרים מדוייקים. הבחירה להיות בעלת תשובה נעשתה באופן מודע ורציונלי. אין זה מהפך של רגע אחד, אלא תהליך ממושך של לימוד מאומץ ואינטנסיבי במהלך 12 השנים האחרונות. זכיתי ויש לי חברותא נפלאה ויודעת ח"ן שמזה שמונה שנים אנו מתמידות ולומדות יחד בקביעות שבועית. היא אישה יוצאת דופן בישרותה ובחוכמתה אשר מהווה עבורי מופת ודוגמה, ומראה לי דרך. מכיוון שאני בעלת תשובה אני מרשה לעצמי לא להיות מתויגת אלא לטעום מכל דבר. באותה נשימה אני לומדת תני"א, את כיתבי הרב סולבייצ'יק, הרב דסלר וליקוטי מוהר"ן... אני לומדת וטועמת בשקיקה מהכל ומתחזקת מהכל, הרי הכל תורה. אולי זהו היתרון הגדול בלהיות בעל תשובה, האפשרות ללמוד מכל דבר".

בימים אלו יצא לאור הספר 'סלעים במים' שניכתב בידי אחותה ורדה סמול, ספר המספר את סיפור חייה המפעים. "הספר לא היה בראש מעייני", היא מציינת, "לא שיתפתי פעולה  מלכתחילה, אבל אחותי התעקשה וגם יזמה והובילה את הכתיבה. אני מכירה לה תודה על כך בכל ליבי. פרסום הספר מעורר מחשבות, תהיות ורגשות עזים בלב קוראיו. הוא מעניק כוח ותובנות ומעורר השראה. הוא מלמד ומציע שאפשר אחרת. שאפשר לבחור בחיים.  מתגובות הקוראים דומה שהספר אכן משנה את תפיסת חייהם ומסייע להם להתמודד בטלטלות החיים למיניהן".

ורדה סמול, אחותה של אורנה, מספרת: "בהיותי אחותה הבוגרת של אורנה אני מלווה את אורנה מאז שנולדה. אני צופה באופן בו היא מתנהלת  מאז הפציעה. רואה איך היא מתגברת ומצליחה להגשים חלומות כמעט בלתי אפשריים, תמיד נחושה, מכוונת, חרוצה וללא תלונות. בעבר ניתקלתי בספרים  ואף צפיתי במספר סרטים, בהם הוצגו סיפורים של אנשים שחוו דברים דומים מאוד, אך בחרו בחירות קיצוניות, הם בחרו במוות, כנגד זה אורנה בחרה לחיות. כשהתוודעתי לסיפורים הללו, בעלי הסוף הקשה והטרגי, אמרתי בליבי שאחותי אורנה מוכיחה הלכה למעשה אחרת, ושסיפור ההצלחה והבחירה שלה לחיות כמעט כמו כולם, חייב להיוודע לעולם. על אף היותה נערה בת 16 היא הצליחה לגלות אומץ לב, תעוזה וחוסן נפשי. גם ברגעים הקשים ביותר, והיו כמובן לא מעט כאלו, היא הצליחה ליצור חיים שלמים ומלאי משמעות".

"אני חושבת", מציינת ורדה לסיכום, "שהעובדה שאורנה הצליחה לתת משמעות לחייה באופן כל כך מופלא, יש בה את הכוח  לעורר השראה ותיקווה בכולנו.  באלו שחוו טלטלת חיים קשה  ובאלו  שקובלים ומתקשים בדברים של מה-בכך. המטרה בכתיבת הספר היא להראות שקיימת אפשרות אחרת ברת ישום, שלמרות מציאות קשה ומורכבת ביותר, ניתן להצליח וליצור אפשרות אחרת וחדשה, וחרף הקשיים לחיות את החיים במלואם".