הרב זמיר כהן - איך נחנך למשמעת? 2 כללים ראשונים

אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני כל הורה ומחנך, הוא החינוך למשמעת. אי ציות הילדים להוראות חשובות שהם מקבלים, יכול להוציא את ההורים משיקול דעת נכון, בפרט בשעות לחוצות. הנה הגיע זמן ההתארגנות לשינה, השעה הולכת ומתאחרת, אך הילדים עדיין עסוקים בענייניהם כשכל עידוד ההורים בדרכי נועם להזדרז נופל על אוזניים ערלות. כך גם בעת הוראה לסידור החדר, והילדים ממשיכים במשחקיהם כאילו לא שמעו דבר. אימהות מתוסכלות טוענות כי כל דרישותיהן ואפילו צעקותיהן אינן נענות, עד שלעיתים הן נאלצות - נגד רצונן - להכות את ילדיהן כדי שייכנסו לישון או יסדרו את חדרם. והתוצאה: מתח מעיק, תחושה קשה בלב שני הצדדים, צער רב של ההורה, ותחושת כישלון בחינוך.

א. משדרים רצינות

אולם ברוב המקרים, כאשר האם תבחן את האופן בו העבירה את המסר אל ילדיה, היא תגלה כי לא הובן ממנה כהלכה עד כמה כוונתה רצינית, על אף שהיא בוודאי התכוונה לומר את הדברים במלוא הרצינות.

יש לזכור שהילדים ניחנו בחיישנים רגישים ביותר הבוחנים את מה שמעבר למילים והם מפעילים את החיישנים הללו בעיקר בשעות בהן דרישת ההורה אינה נוחה להם, כדי לקלוט עד כמה יש הכרח לבצע את ההוראה.

אֵם המתעסקת בעניינים אחרים, כגון שיחת טלפון, סידור המטבח או כל עניין צדדי אחר, ותוך כדי עיסוקה היא פוקדת על הילדים להיכנס לישון, המסר המועבר אליהם הוא: "אני מעוניינת שתכנסו לישון, אבל זה לא כל כך חשוב לי. עיסוקי הנוכחי חשוב לי יותר". היא כמובן לא מתכוונת לכך, אבל זהו המסר הנקלט אצל ילדיה. והתוצאה בהתאם.

כדי להעביר מסר של רצינות, יש לעזוב לדקות ספורות את כל העניינים האחרים ולהתמקד בפעולה הנדרשת מהילדים. כך למשל היא תוותר על שיחת הטלפון החשובה ועל סידור המטבח בשעת ההשכבה, תיגש אליהם, תאמר את ההוראה הברורה בטון סמכותי ונעים, אך בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, ותמתין במקום עד שתראה את תחילת הציות להוראה.

אולם, כדי להקל מהילדים את הקושי שבפרידה מעיסוקיהם, רצוי מאד שכרבע שעה לפני שעת הביצוע, היא תיכנס לחדר (תוך כדי עיסוקיה האחרים) ותכריז בחביבות כמה זמן נותר להם עד הסיום, תחמיא להם על משחקם היפה ועל מעשיהם באותם שעה, ותצא. היא תודיע שוב כחמש דקות לפני מועד הסיום כמה זמן נותר, ובהגיע המועד היא תעבור לטון סמכותי והחלטי, תעמוד על שלה מול כל טענותיהם, תמתין לראות את תחילת הביצוע, ואז היא תצא כדי לאפשר להם התמודדות עצמית. בתקופה הראשונה היא גם תסייע להם בעדינות לקפל את המשחקים בשילוב דברי נחמה שמחר יוכלו לשחק שוב, כי עלינו לישון ולקום מחר רעננים, עד שיתרגלו ויפנימו את רצינות דבריה.

בכך תיצור האם הנבונה אצל הילדים הכנה נפשית לסיום ענייניהם החשובים, ומתן סולם לעבור בהדרגה מהמולת היום להתארגנות לשינה.

כך יש להמשיך מידי ערב עד שהמסר ייקלט: "אני רצינית והחלטית בדרישתי, ולא אוותר עד שהיא תתבצע".

בתקופה הראשונה על האם להתאפק שלא לצאת מהכלים, גם אם הילדים מקשים עליה בתקופת השינוי והמעבר מהרגלם, ומנסים לדחות את המועד ככל שידם מגעת. בימים אלה הילדים בוחנים את אמם ומנסים להבין עד כמה השינוי רציני. אולם כאשר יבינו ויפנימו שאין מנוס וכי זוהי המדיניות החדשה, הם ישתפו פעולה ואפילו ייהנו מהאווירה הרגועה בשעת ההשכבה לשינה. היא תיגש לחדרם מפעם לפעם עד סיום ההתארגנות לשינה ואז תשהה בחדרם עד הכיסוי בשמיכה, אמירת קריאת שמע ונשיקת הלילה טוב.

אם לאחר כניסתם למיטה מתפתחת בין הילדים שיחה מתארכת, ולא רק החלפת חוויות היום בקצרה, היא תישאר בימים הראשונים בסביבת החדר, תתקרב מפעם לפעם לדלת ותעמוד בשתיקה או בבקשת 'שקט' קצרה, ושוב תיסוג לאחוריה, עד שיירדמו.

בשלב הבא די יהיה רק בביקורים מפעם לפעם כדי לוודא שהשקט נשמר, עד אשר יתרגלו לכללי השינה החדשים וההרגל ייעשה קבע.

וכיצד נכון לנהוג אם לאחר שהושג השקט המיוחל, קם אחד הילדים ממיטתו וניגש לאחד מהוריו בסלון הבית או במטבח? הדחף הטבעי של הורה בשעה כזו לצעוק עליו: "חזור למיטתך!" ובפרט שקיים חשש פן ידביק את האחרים וכולם יקומו ממיטותיהם. אך גערות וצעקות רק ייצרו בליבו הצדקה למרידה בסמכות ההורית. הרי הפריע לו משהו או חסר לו משהו, אולי תשומת לב או שעמום, או אולי הוטרד ממחשבה כל שהיא, וזה מה שגרם לו לקום. נכון יותר לתת לו חיבוק חם ואוהב, ולאחר שהייה של כמה שניות לצעוד איתו בחזרה לחדר, מבלי להכביר במילים, לכסותו בשמיכה וללחוש לילה טוב.

ב. הימנעות מאיומים בלתי ישימים

החכם באדם אומר בספר קהלת (ה, ד): "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם". הנודר נדר ולא מקיימו, עובר עבירה. לכן טוב יותר היה אילו לא היה נודר כלל.

על אותו משקל, הורה המאיים על ילדו בדבר שידוע מראש כי הוא (ההורה) לא יעמוד בו, כגון: "אם לא תשמע לדברי, לא תשתתף במסיבת בר המצוה של אחיך", או "לא נקנה לך מעיל לחורף", וככל איום דומה, מאבד את התועלת שבאיום ואף גרוע מכך - ההורה נתפס בעיני הילד כאדם שאין ממש בדבריו. שהרי גם אם בתחילה הילד נבהל וחושב שאולי האיום הנורא אכן יתבצע, עם הזמן הוא לומד לדעת את האמת. ומאז, גם איומים שההורה יכול ומתכוון לעמוד בהם, יתקבלו אצל הילד בזלזול מופגן. דבר אשר יכול להפוך לכדור שלג מתגלגל. ההורה מעצים את איומיו כדי להטיל משמעת, הילד אינו מתייחס, ההורה מעניש בקיצוניות יתירה, הילד מתמרד ומתקומם כנגד העוול, ההורה מוסיף איומים מופרזים ועונשים גדולים, עד המפץ הגדול...

לפיכך, בעת החלטה להטיל משמעת באמצעות אזהרת ענישה של הפסד, יש להשתמש באיום סביר שההורים יוכלו לעמוד בו מבלי שייגרם נזק או פגיעה משמעותית בילד, ויש בו חיזוק לילד ליישם את הנדרש ממנו. למשל: ילד בן תשע הממשיך לשחק עם חבריו בחוץ מידי ערב לאחר השעה שהוריו קבעו איתו, והוא מאחר באופן קבוע, ישמע את המילים: "לא תוכל לצאת עם האופניים בשלושת הימים הקרובים, עד שאיווכח לראות שאתה מגיע הביתה בזמן". ואם קיים חשש שהילד ישכח ויצא עם האופניים, יש לומר לו: "אני מכניס את האופניים למחסן לשלושה ימים. לא תוכל לצאת איתם עד שאיווכח לראות שאתה מגיע הביתה בזמן". 

המעלות שבאיום מסוג זה הם: א. ההורים יוכלו לעמוד בו מבלי לסגת. ב. הילד יכול לעמוד בו מבלי להתמרד. ג. יש בו בכדי לדרבן את הילד להתאמץ ליישם את הנדרש ממנו.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.