שבת שלי, שבת אלי, גבוהה מהקודמת

אלייך, שבת המלכה.

רציתי לשתף אותך בחוויות מהדרך שלי,

ממך עד אלייך.

כן, זה מחזורי.

אבל אף פעם לא חוזרת

לאותו מקום.

כל שבוע בחיי

הוא מסע

ויש המון סוגי מסעות

גם לאדם שקט יחסית,

כמוני

אבל היום חשבתי לעצמי

שבכל זאת יש לו תבנית מסודרת

למסע הפראי הזה.

אז ככה

הכל מתחיל בשבת

גן עדן עלי תבל

אלוקות, אור, שקט נפשי עמוק

במיוחד כשאני מצליחה 

תודה לקל

לצלול לעומקים של התפילה, התורה והחסידות.

אלה החיים עצמם. אין עונג גדול מזה.

גם אם יש תקלות,

ויש, כן?

כי אפילו ביום המיוחד-

היצר עובד שעות נוספות.

ועדיין, זה עולם אחר.

ואז מוצ"ש,

הנשמה כמעט מתעלפת

שהשם יעזור.

מפרפרת.

ויום ראשון, נחיתה.

ראשוניות. עדיין מחוברים למקור

וקשה להתנתק

ולא רוצים להתמודד

בעל כורחי אני פה

קצת כמו תינוק

שיונק עדיין מאמא

לפני שיוצא לחיים האמיתיים.

ואז הוא נגמל.

שני זו הקריעה

הניתוק הזה בין שמיים לארץ

בין החלומות לעולם המעשה

וזה כואב, והכל מתפשל

וכל ההחלטות היפות

מתאדות ברגע

 וכמעט שמוותרת על הכל...

נס. שלישי מפציע, מרגיע,

פעמיים כי טוב,

ופתאום הנפש קצת מתנחמת

אוקי, יש סיכוי.

יש לי כוח לחבר

בין ארציות לקדושה

בין הנפש האלוקית שלי - לבהמית

ביני לבין העולם.

הנשימה מואטת,

ואז מואצת, חדורה.

ומיד לפני שמצמצתי

יום רביעי בפינה.

סופשבוע כמעט כבר פה

והמטרה ברורה מול העיניים

לא רק לשרוד, להגשים.

ושני מאורות נתלים לי

בשמיים

והראש כבר מתכונן

נרגש

שבת, רבותי, מתקרבת.

אז מה זה משנה,

קצת מציק או קשה,

אבל הכל שווה!

חמישי, אמאלה

הסוף פה, עוד מעט,

ויש מלא מה להספיק.

דווקא עכשיו בא לי להימרח

להשתהות

אבל אין זמן, אנשים,

צריך לסיים ת'עבודה

ולקולות המייאשים

אני אומרת תודה

אבל לא תודה.

שישי,

מצד אחד

הכי קרובים

טוב, בואו נפתח את הקלפים.

כל העצבים יוצאים

שניה לפני הגמר

הדם תוסס לי בעורקים

והלחץ, והפחד

והספקות

דווקא עם האנשים

הכי אהובים

וזה חתיכת ניסיון,

בכל שבוע, חורף קיץ,

לא ישבותו.

ואז, בין ריצה למקלחת לשטיפת סירים

זה עולה לי לראש,

ומרגישה בחוש ממש

שזה, בעצם,

הניסיון של כולנו.

בדור האחרון. סוף האלף השישי,

כמעט שקיעה,

שניה לפני שהוא בא –

יום שכולו שבת.

ומצד אחד הכל מוכן,

רחצנו את עצמנו דורות,

וניקינו את העולם

ועבדנו קשה

הזענו, שרדנו

למרות כל התחזיות.

אבל על קו הסיום,

כשגם הכוח כמעט נגמר,

צריך עוד שלב –

לקבל פני שבת.

לצאת מימי החול

מהראש ה"גלותי",

להאמין שהיא כאן. בדלת.

כן, זה אמיתי.

לנשום גאולה באוויר

לפתוח את העיניים

והנה היא פה

שבת שלי. שבת אלי.

שוב,

אבל גבוהה מהקודמת.

כי אין מה להשוות

ירושה לתלוש משכורת.

בואי בשלום,

רק בואי כבר,

עכשיו.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.