במחשבה תחילה לפרשת ויחי: האישה שהתעקשה לקבל הבטחה והפסידה נשמה

"תביאו את הארון מהקומה התחתונה לחדרי", ביקש מנהל בית המשוגעים משמונה חוסים במוסדו.

שעה שלמה עוברת והמנהל לא רואה זכר לשמונה, ושום קצה של ארון לא נראה בשטח. הוא יורד למטה לבדוק איפה הם, במדרגות הוא פוגש שניים מתוך השמונה אדומים ומתנשפים ליד הארון.

"איפה ששת החברים שלכם?!", מתפלא המנהל, "השאירו אתכם לבד?".

"לא", משיבים השניים בחולשה רבה, "הם בתוך הארון, כל אחד סוחב מדף"...

* * *

בני יעקב נאספים לבקשתו של אביהם, לפני פטירתו הוא מבקש לחשוף בפניהם את הסוד הכי הגדול ביקום: קץ הגלות ומועד הגאולה. "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים".

ולפתע מסך שחור. "נסתלקה ממנו שכינה".

לכאורה, זהו המצב הגרוע ביותר. וכמו שדרשו חז"ל במדרש: "למה פרשה זו סתומה?... שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו".

מה אנו יכולים ללמוד מהסתלקות השכינה של יעקב בימים ההם, אלינו, לזמן הזה?

אל כ"ק מרן ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע, הגיעה אישה עשירה וביקשה להיוושע בדבר ישועה ורחמים בפרי בטן. שנים רבות חלפו מנישואיה ועדיין לא נפקדה. גם "פדיון" בסכום עתק הניחה על השולחן: מאה זהובים.

באותה עת עמד מרן מהר"ש בבניית בית הכנסת המפורסם בבעלזא, ונזקק מאוד לממון עבור הבנייה. האישה הניחה את ה"פדיון" ואמרה שהוא מיועד עבור בניית בית הכנסת, אך היא דרשה הבטחה שתיוושע בבנים.

מרן מהר"ש סירב להבטיח, ואמר בלשון קדשו "אין אנו מבטיחים. אנו נתפלל".

ראתה כך האישה, הוציאה מאה זהובים נוספים מארנקה והניחה על השולחן. בפיה בקשה אחת: שהרבי יבטיח לה שתיפקד בצאצאים.

שוב חזר מרן מהר"ש על דבריו והסביר שאינו מוכן להבטיח, אך הוא יתפלל.

בשלישית, כשהניחה האישה מאה זהובים נוספים, שבמושגי הימים ההם היה מדובר בסכומי ענק, ודרשה הבטחה ברורה מפי קודשו של הרבי מבעלזא שתזכה להיוושע, נענה מרן מהר"ש בלשון ברורה יותר: "אנו נתאמץ בתפילה, וכשאנו מתאמצים בתפילה – בוודאי השם יתברך עוזר".

ראתה האישה שהבטחה לא תקבל, אספה בחיפזון את המעות שהניחה על השולחן ויצאה מהחדר.

נענה מרן מהר"ש לסובביו: "הנשמה כבר הייתה על השולחן, והיא שילחה אותה בחזרה לדרכה"...

לאור מעשה פלא זה, ניגש לדברי קודשו של הרה"ק רבי מאיר יוסף ווייס, ה"אמרי יוסף" מספינקא, לבאר את העניין שנסתלקה שכינה מיעקב אבינו: כאשר רצה יעקב לגלות את הקץ לבניו, נסתלקה ממנו שכינה לטובתם של ישראל.

הא כיצד?

משום שדיבורו של הצדיק מעורר רושם בשמים. אם היה יעקב מסמן תאריך מסוים כיום שבו עתידה הגאולה לבוא, הרי שהגאולה הייתה מוכרחת לבוא רק ב"עיתה". בזמן שנקבע. אולם לא כן כאשר נסתלקה ממנו שכינה ואין תאריך מסוים שנאמר על ידי הצדיק, הרי שכעת אם יעשו ישראל תשובה לפני הזמן, יחיש להם הקב"ה את הגאולה, בגדר "אחישנה".

בדרך אפשר אולי שייך לומר שאחת מן הסיבות שצדיקים אינם נוהגים להבטיח כי אם לברך, היא לטובת המתברכים. שכן הבטחה היא דבר חזק, יציב, כביכול בלתי ניתן לשינוי. כאשר מבטיחים ולא ניתן לשנות – לא תמיד יהיה זה לטובת מקבל ההבטחה.

כפי שפירש ה"אמרי יוסף": אם ההבטחה תהיה לדבר מסוים ולזמן מסוים, אין אפשרות להרחיב את ההבטחה לדברים נוספים או להקדים אותה בזמן.

הברכה, בשונה מן ההבטחה, היא דבר גמיש, נתון לשינויים, ואינה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. ניתן להוסיף עליה בכמות ובאיכות ובמהירות.

* * *

"כל תוכנית היא בסיס לשינויים", נוהגים מנהלים לומר לעובדיהם.

אדם שנאחז בתוכניותיו, ברצונותיו ובמשאלותיו בדיוק כפי שהתווה לעצמו, ואינו מרוצה עד שאחרון הפרטים מושלם לשביעות רצונו, מתנהל בחייו אדום ומתנשף, מזיע וסוחב את הארון עם האנשים בפנים. במקום שהאחרים יעזרו לו בנשיאת המשא, הוא סוחב אותם על גבו.

מי שלומד להיות מתוכנן מחד ולעשות השתדלותו, אך מאידך להיות גמיש לשינויים שמתרחשים ולקבל אותם באמונה מאת הבורא יתברך, החיים קלים לו יותר.

אמנם איש לא הבטיח לו דבר, אבל התקווה שהוא ישאב מברכה שקיבל והשמחה