איזו בושה תהיה אם לא אגיע לעולם הבא עם "מתנות"

יעקב אבינו עומד ביום פטירתו, והוא קורא לבניו כדי לברכם באופן פרטני – אחד אחד. לחלק מהבנים (בעיקר ראובן, שמעון ולוי) יעקב משמיע דברי תוכחה קשים. מדוע המתין יעקב עד יום פטירתו כדי להוכיח אותם? משום שהוא ידע, שכשהתוכחה תישמע ביום פטירתו, היא תקבל משמעות כפולה. ברגעים כאלו הלב נפתח ומוכן לקבל כל דבר. מפגש מול המוות משנה לחלוטין את כל התמונה. עד כדי כך, שה"ספרי" כותב (דברים א', ב'), שיעקב אמר לראובן מדוע הוא מוכיח אותו רק עכשיו, משום שהוא חשש שבעקבות התוכחה ראובן היה עוזב את אביו וחובר לעשיו. ישנם דברי תוכחה שזקוקים לעת רצון כדי להשמיע אותם.

בני יעקב עומדים סביב מיטתו והם "רואים" כיצד הנפש נקרעת. מצד אחד – הנשמה רוצה "להמריא" חזרה לגובהי מרומים, הביתה, מצד שני רצונה עז להישאר כאן בעולם ולקיים עוד מצוות ומעשים טובים. ברגעים כאלו של מאבק, זהו זמן מועיל מאוד.

ביום המוות אדם מקבל פרופורציות נכונות ואמתיות. לא רק הנפטר עצמו, אלא גם הסובבים אותו.

רבינו בחיי כותב (מובא בסוף ספרו "חובות הלבבות"): "נפשי, שיתי ליבך למסילה דרך הלכת. כי הכול היה מן העפר, אמנם הכול שב אל העפר... החיים בונה והמוות סותר, החיים זורע והמוות קוצר, החיים נוטע והמוות עוקר, החיים מחבר והמוות מפריד, החיים מחריז והמוות מפזר".

בפני כל אדם עומדים שני סוגי בניינים: בניין עולם נצחי – רוחני, ובניין עולם גשמי של צבירת נכסים, כסף וזהב. בניין האחד, הוא חורבן וסתירת הבניין השני.

כמה יפים דברי התלמוד: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך ילדים: בְנֵה, וזקנים: סתור, שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים סתירה, וסתירת זקנים בניין" (נדרים מ ע"א). כלומר, אם ילדים וצעירים יגידו לך – החיים לפניך! אתה צעיר! "תבנה בניינים", תעבוד, תפעל, תתקדם! ואילו הזקנים ובעלי הניסיון יגידו לך – תסתור את הבניין שהילדים אמרו לך לבנות, כדאי לך לשמוע לעצת הזקנים. משום שבניית בנייני הילדים בעולם הזה, היא סתירה והרס של העולם הבא, העולם הרוחני, ואילו סתירת זקנים היא בניין, שהרי כשאדם "סותר" את העולם הגשמי והחומרי, הוא בעצם בונה את עולמו הרוחני.

אחד מגדולי המוסר בתקופה האחרונה היה הסבא מנובהרדוק (רבי יוסף יוזל הורביץ, נפטר בשנת 1919 באוקראינה). בצעירותו, הוא למד בישיבה והצליח מאוד בלימודיו. בהמשך חייו הוטל עליו לפרנס את משפחתו, הוא שלח ידו במסחר והצליח מאוד בעסקיו. כעבור תקופה יחסית קצרה, עשה תפנית והשקיע את כולו בעבודת השם, עד שהיה לאחד מגדולי בעלי המוסר. יום אחד, בתקופה בה היה שקוע בעסקיו, פגש אותו הרב יצחק בלאזר (נפטר בשנת 1907), ושאל אותו – מדוע נכנסת לענייני מסחר, הלא בצעירותך הצלחת והתעלית כל כך? ענה לו ה"סבא" – וכי מה יש לי לעשות? ממה אני אחיה? ענה לו הרב בלאזר, אתה שואל אותי עם מה תחיה? ואני שואל אותך – עם מה תמות?

לימים סיפר הסבא, ששאלה זו, "עם מה תמות", נכנסה בו כמו סכין בלב, ובאותו רגע החליט לשנות את חייו.

סיפור דומה מספרים על רבי משה לייב מסאסוב (נפטר בשנת 1807, אדמו"ר מפורסם בחבל גליציה), ששב לביתו לאחר נסיעה ארוכה מאוד. כששב לביתו, הקיפוהו ילדיו מכל עבר ושאלו – אבא, מה הבאת לנו? הרב התחמק ודחה אותם בקש, אולם הילדים לא וויתרו ושאלו שוב ושוב – אבא, מה הבאת לנו? לפתע, התיישב הרב על הכיסא וחולשה כללית תקפה אותו. רעייתו ניסתה להרגיע את רוחו ושאלה אותו – מדוע כה התרגשת מבקשת הילדים? אמר לה הרב – הילדים זה רק משל למה שיקרה עם כל אדם בצאתו מן העולם. כשיגיע השמימה לאחר פטירתו, יקיפו אותו כל מלאכי מרום, ילפתוהו וישאלוהו – מה הבאת עמך מהמסע הארוך? איזו בושה תהיה אם לא אגיע לשם עם "מתנות" (שני סיפורים אלו מובאים בספרו של הרב זייטשיק "אור חדש" על פרשה זו).