סיון רהב מאיר על התופעות המטרידות בדרך לקלפי

1. שלוש תופעות מטרידות בדרך לקלפי: סקרים בשנת בחירות, ביטחון בשנת בחירות ועלייה בשנת בחירות. נתחיל.

• בני גנץ. האיש עצמו לא מטריד, חלילה, באמת קשה שלא לסמפט אותו, וודאי להעריך אותו על עברו הביטחוני. כתבתי פה בתדהמה לפני כמה חודשים, כשהוא קיבל 12 מנדטים בסקרים. החל מהשבוע אנחנו חיים במדינה שבה אדם שלא אומר מילה מקבל 16 מנדטים בסקרים. ולמה? כי הוא "חדש", הוא "ערכי", הוא "אחר", והעיקר – הוא לא ביבי. כך מסבירים את בחירתם מי שאומרים "גנץ" עם ברק בעיניים, ממש כמו שאמרו עם אותו ברק את המילים "לפיד", "כחלון", "לבני". חלקם גם אמרו כך בעבר "טומי" או "ליפקין־שחק". קראתי השבוע בדיחה על כך שבתוכניות הסאטירה מבקשים לשווא לשמוע את גנץ פעם אחת, רק כדי לדעת איך לחקות אותו, איזו דמות לעשות לו. כרגע הדמות הראויה היא דמות שותקת. מעניין כמה עוד ישתוק, כמה עוד יטפס בעקומת המנדטים, ובעיקר מה זה אומר עלינו. 16 מנדטים הם כ־13% מהכנסת. את מי גנץ ישים אחריו, אנשים ממנזר השתקנים?
• הנבואה ניתנה לשוטים, אבל בכל זאת: הצעת החוק החדשה לגירוש משפחות מחבלים לא תיושם. היא תעשה כותרות, היא תביא לעימות בין הח"כים בימין לבין המשפטנים, היא אולי תעזור בפריימריז, אבל היא לא תשנה את המציאות. והמציאות כואבת. לא צריך חוקים חדשים, צריך להשתמש בכלים שכבר קיימים. התמונה המגוחכת של בית המחבל מברקן ש"נהרס" השבוע, לא מרתיעה אלא פוגעת בהרתעה. אולי טיפול קוסמטי מביך כזה עדיף בכלל שלא להפיץ ברבים. יעל קולמן, אמא של עדיאל קולמן ז"ל שנרצח לפני כתשעה חודשים, נתנה לי להציץ לאחרונה לקבוצת הווטסאפ שבטלפון שלה "הרס בית המחבל – קולמן". המשפחה ועורכי הדין מעדכנים שם בכל התפתחות, המאבק שלהם מתיש וחשוב, אבל למה בכלל זה צריך להיות מאבק של המשפחות? למה כל משפחה צריכה להפוך לפרזנטורית, ולצאת אישית למלחמה על הבית של מי שרצח את יקירה? זה לא המאבק שלהם, אלא של המשפחות של הקורבנות הבאים, חלילה.
• השבוע התגעגעתי לאריאל שרון. זה לא קורה הרבה, אבל כשנחשפתי לנתונים על יהודי צרפת, חשבתי מי הבולדוזר שיכול היה לדפוק עכשיו על השולחן ולעשות פה מהלך היסטורי: לעקוף את הביורוקרטיה, למשוך הנה מאות אלפים, לדאוג להם לדיור, לתעסוקה ולחינוך, ולא להחמיץ את ההזדמנות. לעסוק לא רק בעלייה אלא גם בקליטה, כדי שכל אחד יהיה סיפור הצלחה עבור הבאים אחריו. טוב שנפתלי בנט הכריז השבוע על תוכנית מערכתית לקליטת הפוטנציאל האנושי האדיר הזה. רע שזה קורה בשנת בחירות. חוץ ממאבקי הקרדיט והאגו, הכל יכול להיתקע ברגע ולא לצאת לפועל, בפרט אם הבחירות יוקדמו פתאום. זה הרי היה צריך לצאת לדרך מזמן. יש שם מאות אלפי יהודים ציונים, רק כמה שעות טיסה מאיתנו, שסובלים מאנטישמיות. רק לפני יומיים הותקפה צעירה בסרסל שבצפון פריז, מקום שפעם כונה "ירושלים הקטנה". רבים מהיהודים שם ממילא עוברים דירה כעת, אבל זו הגירה פנימית. הם פשוט עוברים למקומות עם פחות מוסלמים. אז אם הם כבר אורזים ועוקרים ומתחילים מחדש, לא חבל שלא הנה? לאחרונה פורסמו בצרפת מודעות שמשכנעות יהודים להגר לעיר מץ שבצפון־מזרח המדינה. אין שם הרבה יהודים, עדיין, וגם אין שם הרבה מוסלמים, והקהילה היהודית קוראת לכך בפרסומים "עלייה מץ". נכנסתי השבוע לאתר המזמין שהם הקימו, שכולו סמלים של מגן דוד ודגל ישראל, וקראתי על אורית שעברה מפריז למץ לפני שלוש שנים ומרוצה מהחינוך, על שי הפריזאי־לשעבר אף הוא, שנהנה מהקהילה הנבנית, ועוד ועוד. הכותרת היא "סיפורי עלייה," לא פחות.

2. ספר בראשית מסתיים השבוע, בפרשת "ויחי". יעקב אבינו נפרד מילדיו ומנכדיו, אחד־אחד. "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", הוא מברך את שני הנכדים שלו, אפרים ומנשה, ומאז, בליל שבת הורים מברכים כך את ילדיהם. פרשנינו מסבירים למה דווקא אפרים ומנשה מככבים בברכה, ולא הבנים של יעקב, הלוא הם השבטים. למה לא ראובן ויהודה, יששכר וזבולון, למה לקפוץ דור לנכדים? ובכן, אפרים ומנשה הם בניו של יוסף. הם גדלו בארמון המלוכה המצרי ולא באוהל של יעקב, ושם הצליחו לשמור על זהותם היטב. יעקב יודע שצאצאיו עוד יצטרכו לשמור כך על עצמאות רוחנית בכל התפוצות והגלויות, מול כל התרבויות. במצרים ובניו־יורק, בפרס ובפריז. לכן הוא מציב מודל – תהיו כמו אפרים ומנשה, תישארו ילדים עבריים גם בלב הברנז'ה המצרית, אל תשכחו מי אתם. שתמיד יסתכלו עליכם ויידעו שאתם ממשיכים את דרכי. זה אתגר גדול לאורך כל הדורות: מול תרבות יוון ומול הנצרות, מול האיסלאם, והיום מול תרבות המערב.

בדיוק השבוע הגיע אלי סיפור על בני־בניהם של אפרים ומנשה שמשתלבים ומצטיינים בתרבות האמריקאית, אבל גם יודעים מתי ואיך להתבדל. זו אחת החנויות המפורסמות בעולם: B&H. היא אימפריה של ציוד צילום ואלקטרוניקה, בלב מנהטן, בבעלות יהודית־חסידית, עם יותר מעשרת אלפים לקוחות ביום. החנות סגורה בשבתות וכך גם האתר שלה. לשירות הלקוחות שלהם הגיע המייל הבא: "שלום, רק רציתי לומר כמה אני מכבד את ההקפדה הדתית שלכם. אני לא יהודי, והופתעתי לגלות שאני לא יכול לעשות הזמנה אצלכם ביום שישי בערב. בימים שלפני חג המולד, אתה הרי מצפה שכולם יקבלו בשמחה את הכסף שלך... אחרי קצת בלבול וחיפוש של המונח 'שבת', הבנתי את הסיבה, וכעת אני מעריך את החברה שלכם יותר. הרי היה לכם קל לעצום עין ולמצוא תירוצים כדי להרוויח כסף ביום כזה. אז אולי הפסדתם מכירות, אבל הרווחתם לקוח נאמן לכל החיים. "אני רוצה להגיד לכם DANK, בתקווה שגוגל־טרנסלייט לא 'רצח' לי את המילה".

דאנק זה תודה בגרמנית. לא הלך לו עם התרגום, אבל המסר מהדהד.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".