איה קרמרמן יצאה לפגישה עם בעלה – ועם הטלפונים

אתם לא תאמינו, אבל אני חושדת שיש לי ילד נוסף שלא ידעתי עליו. החשד עלה בקרבי כשבעלי ואני סוף סוף התפנינו זה לזה ויצאנו לפגישה.

כשאני אומרת "יצאנו" אני מתכוונת ליצאנו מהבית כדי לשבת מול החנוכייה, מחוץ לשער. תודו שזה רומנטי וחסכוני. אמרתי לילדים לשמור על הקטנצ׳יק, והודיתי לה׳ שאנחנו מהמגזר הזה שאומרים עליו שלילדים המסכנים אין ילדות כי הם מגדלים זה את זה. סוף סוף זה משתלם. הבעיה היא שהילדים לא שמעו על השטות הזאת והפריעו כל חמש דקות.

בכל מקרה ישבנו בפגישה, לאור הנרות הרומנטיים, ואשכרה דיברנו. כן. הדבר החשוב הזה שבני זוג אמורים לעשות מדי פעם כדי לזכור עם מי הם התחתנו. היה אדיר, חוץ משתי נודניקיות שחשבו שזה מבדח שיא שהן מתחבאות אלף פעמים מאחורי השער ומצחקקות. אחרי חצי שעה של נרות ושיחה, שזה מהדרין מן המהדרין כי זה משלב שתי מצוות יחד, הבנו שהבנות יהפכו להיות קרטיב קרח בטעם סופגנייה אם לא ניכנס כולנו.

ערב נר שלישי החלטנו לצאת לפגישה שניה. קיבלנו אישור מהשדכנית המשפחתית, וקבענו בעוד כמה דקות על הכיסאות מחוץ לשער. בעלי הגיע ראשון, בטענה שזו החנוכייה שלו וההלכה אומרת להפסיק לעשות הכול ולהסתכל על הנרות. בסדר. אני חולה על זה שהם שולפים כרטיסי הלכה מחייבת ומתפיידים בדיוק כשהילדים רעבים או צריכים להתקלח. טוב, אני רק מסיימת פה ובאה.

כשהגעתי מצאתי אותו באותו מצב כמו אתמול, כמעט. כי חוץ מאורות דקדושה של החנוכייה, פניו קרנו מאור נוסף - אור הפלאפון. גלגל שלישי למרכבה. חמש דקות אחרי שהתחלנו את הפגישה הטלפון שלו צלצל. עבודה. ואז הודעה דחופה, ואז איזה מייל בהול. אחרי עשר דקות של לחכות לו שיסיים, הבנות רצו אלינו בשמחה על כך שיש להן תירוץ לבדוק מה הולך בפגישות, כי הישיבה בוחער שלנו היה על הקו. אחרי שיחה קצרה שבסופה הבנתי שיש לי נסיעה של שעתיים ביום שלמחרת, ניתקתי. בעלי עדיין היה עסוק, עונה לאנשים שמתבלבלים וחושבים שחוץ מהפסטיגל עוד מישהו עובד בחנוכה. במקום ערב רומנטי על המדרכה, מה שיצא בסוף הסיפור זה דאבל דייט. אני עם הנייד שלי, הוא עם המכשיר שלו.

שני ילדים

בדיוק כשהתחלתי לחשוב על נוכחות הפלאפון בחיים שלי, התקשרה חברה. יש לה תינוק חדש. בהתחלה הוא היה עצבני וקוטר, כזה שאתם לא רוצים שיישב לידכם בטיסה, אז היא החליטה לנסות את עקרון הרצף - והחיים בבית הפכו לדבש. למי שלא יודע מה זה, אז בתמצות זו תאוריה שאומרת שהמקום הטבעי והנכון לתינוק הוא על אמא. כל הזמן. אז התינוק שלה עליה. כל הזמן. במנשא, מקדימה, על הגב, בזמן הבישולים, בזמן הקניות, ישן איתה, מתעורר איתה. אולי זה נשמע קיצוני ויום אחד היא תצטרך כירופרקט טוב, אבל כרגע השקט התעשייתי מקדש את המנשאים.

היא צלצלה כי היא קלטה משהו שהסעיר אותה, ואצלי, כאמור, עורר חשד. ככה היא אמרה, או יותר נכון נתנה מונולוג בלי שאצליח להשחיל מילה: "את לא מאמינה, יש לנו שני תינוקות בבית. את שואלת מאיפה הגרלתי עוד אחד? אחד לי, כן את מכירה אותו - תינוק נחמד, כבר דובר על זה. ואחד לבעלי, שיחיה ויזכה לשנים טובות, תינוק נוסף. ולא רק זה, אלא שגם בעלי (שיחיה, כבר אמרנו?) מתרגל איתו את עקרון הרצף. את תוהה איזה תינוק? אז תשאלי איזה תינוק ואני אגיד לך - הסמארטפון שלו! הוא עליו כל הזמן. ישן לידו בלילה, מתעורר לכל קול שלו, הוא דורש את תשומת ליבו והוא מוקסם מכל מה שיש לו לדווח. כשהתינוק האמיתי שלנו רעב ובוכה, הבעל שלי, הצדיק, לא מרים גבה. הוא תקוע במסך, במדיטציה. אבל כשהפלאפון שלו על סוף הבטרייה, הוא בלחץ כאילו מה יקרה, מחפש בצרחות מטען בכל הבית, רק שלילד יהיה נוח ונעים. אז תגידי לי, ילד או לא ילד?"

קשה להודות

בפגישה הראשונה, בנר השני, בעלי אמר משפט שעבר לידי בלי שהתייחסתי אליו, ופתאום נזכרתי בו: ״איזה כיף לשבת פה בלי הטלפון". התחלתי לתהות האם גם אנחנו, בלי לשים לב, השחלנו למשפחה ילדים נוספים שאנחנו לוקחים איתנו לכל מקום, דואגים להם שיהיו שבעים ומרוצים, נותנים להם להפריע לנו בפגישות ומתכרבלים איתם בכיף במיטה. התשובה היא לפעמים. התשובה הכנה יותר היא כן, הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. מזל שיש את שבת כדי לבלות עם השיחייה שלי והילדים, אלה שלא זקוקים למטען אלא להטענה אמיתית מאמא.

שקשוקה בקיצור

מי שעוקב אחרי הטור יודע שאני אוהבת שקשוקה, אם אפשר עם חלה לבנה חסרת רכיבים תזונתיים. אבל להכין שקשוקה זה לוקח זמן ומצריך סבלנות, ומי שעוקב אחרי הטור יודע שאין לי לא זמן ולא סבלנות. לכן אני לא טורחת לקלף את העגבניות, לא לפני הבישול ולא במהלכו.

המצרכים הדרושים:

1 בצל / 4 שיני שום / חצי פלפל ירוק חריף (לא חובה) / 8 עגבניות בשלות / 1 כף גדושה פפריקה מתוקה בשמן / 1 כפית פפריקה חריפה למי שאוהב / 8 ביצים / מלח / שמן זית / חצי חבילת פרומעז, בולגרית או פטה / 1 גבעול בצל ירוק

אופן ההכנה:

קוצצים את הבצל והשום במעבד מזון, ומי שמוסיף פלפל ירוק קוצץ גם אותו / טוחנים במעבד מזון או בבלנדר את העגבניות עד שמתקבל מרקם חלק (חשוב שיהיה חלק) / מטגנים את הבצל והשום (והפלפל) במחבת עד להשחמה קלה / מוסיפים למחבת את הפפריקה ונותנים לה דקה לפתוח טעמים / מוסיפים את העגבניות, 2 כפות שמן זית ומלח ומכסים את המחבת במכסה / נותנים לתערובת להתבשל כ-10 דקות על אש בינונית-נמוכה, ותך כדי בודקים לראות שלא התייבש. אם כן, הכול בסדר, תוסיפו חצי כוס מים ותנו עוד בישול / טועמים, ואם צריך מוסיפים מלח או פפריקה חריפה. הרוטב צריך לשנות את צבעו לאדום עז-כתמתם / מנמיכים את האש ומוסיפים את הביצים. הכי טוב לעשות גומה קטנה ברוטב כדי שהביצים יקבלו חום מהתחתית של המחבת / חותכים לקוביות את הגבינה, מפזרים במחבת ומכסים שוב לכמה דקות. יש כאלה שאוהבים את הביצים רכות ויש שאוהבים אותן נוזלות, לשיקולכם / מקשטים בבצל ירוק / אפשר לשמור שאריות בכלי אטום במקרר ולהכניס למחרת לסנדוויץ'.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".