מה הקשר בין שפופרת משחת שיניים לנער נושר?

באחת מהרצאותי, עם תום ההרצאה, ניגשה אלי אישה נעימת סבר, ובקול שקט ביקשה לשאול שאלה.

היא לחשה את השאלה, כאילו גילתה לי סוד נורא, ובעצם לא ידעה, שהיא מציגה בשאלתה את שאלתם של הורים רבים מספור.

"הבן שלי כבר נער. כל השנים האלה ניסינו להביא אותו לנהוג טוב. כעסנו עליו, צעקנו עליו, הענשנו אותו, קרבנו אותו, אהבנו אותו, מאסנו בו. עשינו כל מה שיכולנו לעשות, והוא נשאר כפי שהיה. בדיוק כפי שהיה. שום דבר לא השתנה. אנחנו מיואשים! איננו רואים סיכוי עוד".

כך אמרה לי האישה ודמעות בעיניה.

כך אומרים לי אנשים כה רבים, שילדיהם לא הלכו בדרך שהתוו להם: "אנחנו מיואשים! מרימים ידיים".

עניתי לאישה המדוכאת את מה שאני יודעת לענות. את מה שאני עונה להורים כה רבים, הנתקלים באותה בעיה. באותה שאלה. שצריך להמשיך לאהוב, לתת, לחבק, לקרב, לקבל, לשתף, להצטרף, ובעזרת ה' זה יבוא.

אבל האישה הייתה עיקשת.

"זה נראה שאנחנו לא בדרך" – היא אמרה. "עשינו הכול, וכלום לא יצא".

היא נראתה מיואשת לחלוטין, עד כי נראה היה שאיש לא יוכל עוד להושיע אותה מצרתה. הבטחתי שנמשיך לדבר על כך בהרצאה הבאה. בשיעור הבא.

במשך כל אותו שבוע עלו פניה של האישה מול פני. ידעתי שקשה יהיה לשכנע אותה שיש תקווה, כי התקווה ממנה והלאה.

ואז, בבוקר שלפני ההרצאה השנייה, שמתי לב למשחת השיניים שעל שידת הרחצה בביתי.

שמתי לב שאני לוחצת עליה בחוזקה, מנסה להוציא ממנה גם היום את שאריות המשחה שנותרו בה. נזכרתי שכך היה גם אתמול וגם שלשום, וגם ביום שלפני כן.

בכל יום לחצתי כדי להוציא את המשחה. בכל יום נדמה היה לכל בר עין, שהיא נגמרה. בכל יום נראה היה לכל חוקר, שלא ניתן יהיה להוציא ממנה עוד.

ו.... יצא!

גם בבוקר זה הצלחתי להוציא ממנה עוד.

נכון, משחת שיניים חדשה מונחת במגירה, ובכל זאת, אנו לוחצים עוד ועוד ועוד, שוב ושוב ושוב על זו, הישנה, העתיקה, כי אולי יצא ממנה משהו, כי יש סיכוי שיצא.

לוחצים כי נדמה שיש על מה.

שעדיין היא חיה, קיימת ונושמת, המשחה. עובדה שלוחצים, ויש גמול למאמץ. עובדה שבכל בוקר מגלים מחדש, שיש עוד למה ללחוץ, יש תזוזה.

חזרתי להרצאה. הרגשתי שיש לי מה להוסיף לאותה אם מיואשת וחלשה.

סיפרתי לה על המשחה.

"את מבינה? לוחצים ולוחצים, ובסוף יוצא משהו".

"אבל זו משחה, בסך הכול משחת שיניים וזהו" – היא אמרה בתוגה. וצדקה, כמובן.

"זו בסך הכול משחה", הסכמתי, "וראי כמה אנחנו לוחצים, כדי שלא להחליט שהיא סיימה את תפקידה".

ומה נאמר על בן אדם?

עליו ודאי שיש ללחוץ, להמשיך לנסות, להוסיף לתדלק. זה אדם. זו נשמה.

אם על המשחה הטפלה לחצנו יום ועוד יום ועוד יום, האמנו שעוד יצא ממנה משהו, לא נלחץ על הנער יום ועוד יום ועוד יום, חודש ועוד חודש, שנה ועוד שנה ועוד שנה?

אם במשחת שיניים אנו מאמינים, אף על פי שרק מעט משחה יוצאת בכל פעם וזהו, בבן הזה, שיש בו כל כך הרבה טוב, אמתי ויום יומי, לא נאמין?

כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.

כל עוד יש על מה ללחוץ אפשר לדבר, צריך לקרב, חובה לקבל.

האם זה יעזור? האם יצא משהו מההשקעה?

רק לאלוקים התשובה.

אבל אם לא נעשה, אם לא נאמין שיכול לצאת משהו, אז  כאילו הסכמנו עם זה שהוא איננו. אם אנחנו נתייאש, לא פלא, שגם הוא יתייאש. כל עוד אנחנו איננו מתייאשים, אנחנו נוטעים תקווה בלבו הדואב והמיוסר של בננו. בן אדם שיש תקווה בלבו, לא במהרה יתייאש מעצמו. וכשלא מיואשים – יכולים לקבל, להתקרב, להשתנות.

בשפופרת משחת השיניים הריקה והמאוסה, בסופו של דבר, לא אאמין עוד. זהו, אתייאש ממנה ברגע מסוים, ו... אשליך אותה ללא נודע. חסרת נשמה שכמותה.

בילד המאוס – אמשיך להאמין. לעולם לא אתייאש ממנו, ולא אשליך אותו ממני והלאה.

ילדי שלי.

נשמה שלי.

נשמתי לנצח.

מנוחה פוקס היא סופרת ומומחית תהליכי חינוך