אז אני מחכה. כבר מאה וחמש שעות ורבע

"הנה, תראי איך התאומות שלי משגעות אותי", אמרה יעל, חברה בת גילי. "שלא תחשבי שלהתחתן זה כיף", הודיעה. "כיף?", שאלתי. "זה בעיניי בעיקר לעבור שלב. חוץ מכל הרעיון של מילוי תפקידך כאם ורעיה".

יעל קטעה אותי כשהטלפון שלה צלצל שוב, והמשיכה להבטיח לעולליה שהיא בדרך.

"אני רוצה לעבור שלב. לא להרגיש תקועה", אמרתי למנחה של הקורס. "רוצה ללמוד, להתפתח, להתקדם. להרגיש שאני עושה משהו עם הרווקות שלי. לא רק נשלטת על ידי המתנה מייגעת".

הבנות בקורס, נשואות כולן, נעצו בי מבט. בהפסקה הן ניגשו אלי, מחלקות לי המלצות וסגולות.

הן חברות טובות, אמרתי לעצמי, אבל לא מבינות.

אחר כך כתבתי בקבוצת המייל שלנו את מה שאתם עומדים לקרוא. זה הלך והתפשט במיילים וקיבל תגובות חמות מרווקות ונשואות כאחד. חשבתי לחלוק אותו גם עם קוראי הידברות.

אם זה יועיל למישהי להרגיש מובנת יותר, בודדה פחות, והיה זה שכרי.

מאה וחמש שעות ורבע.

לפעמים אני שומעת את הצלצול של הרכבת, אבל אז מגלה שהיא לכיוון ההפוך. לא זה לא הצלצול הגואל. זו לא הרכבת שלי.

אני ממתינה ברציף, ועל המסך כתוב 13 דקות. זה הרבה זמן, אבל אני מוכנה לחכות. כאילו שיש לי ברירה.

שוב צפירה. דווקא הגיוני שזו תהיה הרכבת שלי. אבל לא. היא שוב זו של הצד השני. ממול.

אחרי שעה של המתנה (עדיין השעון מראה שנותרו 13 דקות...) אני הולכת רגע לקנות קפה. ומה אני שומעת פתאום? צפירה. אני רצה עם הקפה, שנשפך לי על כל השמלה. ומגלה שהרכבת עזבה את הרציף שלי. יחד עם כל הממתינים שהיו עליו.

שוב לבד על הרציף. ועכשיו גם יורד גשם.

אין ברירה. חייבת לחכות. השעון לא אמין, והרכבת יכולה להגיע כל רגע.

עוברים ושבים מציצים בי ברחמים. יש כאלה שמציעים לי דרכים חלופיות או קיצורי דרך. שם יש אוטובוס, ואז תחליפי לרכבת. או שתדברי עם המודיעין. תשלחי להם מכתב עד שיענו. יש מישהי פה, היא עושה כל מיני דברים שיגרמו לרכבת לבוא מהר. מה אכפת לך. תנסי.

אבל אני לא מתכוונת לעזוב את הרציף. מנסה הכל מכאן.

כבר הגיע האור. אור יום מבטיח שאולי בשורה בפיו. מדמיינת את הצפירה המיוחלת.

ממתינה לה.

ומשהיא מבוששת, אני מתמלאת בושה. כולם מסתכלים עלי. מסכנה זאתי. אולי יש לה בעיה. משהו בה אולי גורם לרכבות לאחר.

ואז מגיעה האשמה.

אולי לא הייתי צריכה לקנות קפה? בגללי. הרסתי לעצמי ת'חיים.

ואז אני מחליטה שאני עולה על הרכבת הראשונה שבאה. העיקר לא להישאר כאן.

הגיעה הצפירה המיוחלת. הנה היא. סוף סוף.

אני לוחצת על הדלת. הדלת לא נפתחת. לוחצת חזק. דופקת. כלום.

מהדלת השנייה יורדים נוסעים. רצה לשם. אבל בדיוק הדלתות נסגרו גם הן על פני. נהג! מישהו! אני רוצה לעלות! חכו שנייה!

מסכנה, יש בה משהו סגור. כנראה שלכן לא נפתחת לה הדלת. מצקצקים בלשונם והולכים.

רוצה לחזור הביתה. לא לראות את הרציף הזה יותר בחיים.

אבל אם הרכבת שלי תבוא פתאום? אסור לי לפספס שוב. כבר למדתי לקח.

ברציף ממול ממשיכות לעבור רכבות. אולי אעבור לרציף לכיוון השני?

אבל מה העניין? אין לי עניין לעלות על רכבת. יש לי עניין להגיע ליעד. וזה לא היעד שלי.

אבל מה אספר לעולם? שלא הצלחתי לעלות על הרכבת? מה יש להצליח, הם ילעגו.

פתאום מגיעה איזו ב. מ. וו. יפה. שחורה. הנהג מציע את שירותיו. אני מתפתה לעלות, אבל האמת -  המחיר גדול עלי. וגם... לא. לא סומכת עליו. סע מפה, סע כבר.

ממתינה על הרציף, כחום היום, ופתאום מופיעה דמות מרחוק. היא מוכרת תפוחים. אני קונה. מחיר מצחיק. אנחנו מדברות. היא מספרת שגם היא ממתינה. החזקנו ידיים.

היא הלכה לה למכור תפוחים, ובאו והלכו אנשים טובים. האנשים מהרציף שלי. מעודדים אותי לא לקנא בחבר'ה של הרציף ממול. הם לא מגיעים לשומקום באמת.

אז החלטתי להמשיך לחכות. האמת, שגם אין לי כ''כ לאן לחזור. בבית הפכו את החדר שלי למחסן, כי כבר הרבה זמן לא באתי.

מצאתי איזו פינה בצד. קניתי כמה תפוחים ועוד כל מיני. לפחות לא אסבול מהישיבה על הספסל הנצחי הזה. יושבות שם כמה זקנות, ומשום מה זה לא עושה לי טוב.

אז אני מחכה.

עכשיו כבר מאה וחמש שעות ורבע.