הורות במחשבה חיובית: האם אווירה חיובית בשולחן השבת הינה בגדר חלום?

כולנו מחכים, מצפים וממתינים במשך כל ימות השבוע לשבת קודש, והנה, סוף כל סוף פורשת המלכה כנפיה על הארץ ומנוחה מגיעה לעולם. הבה נתבונן עתה במתרחש: אבא שב מבית הכנסת ונהרת שבת על פניו. נלווים אליו (מלבד שני המלאכים) יורשי העצר הקטנים ה"מלאכיים" בצעדים נמרצים, גהוצים ומרוצים.

אמא מקבלת אותם בברכת "שבת שלום" חגיגית. הנרות המאירים מוסיפים נופך לאווירה. הכל קרבים אל השולחן הערוך ועומדים להתיישב סביבו.

ואז, לפתע, זה מתחיל... הילדים פותחים במריבה, ויכוחים קולניים נשמעים ברמה ומלווים בדחיפות ידיים נמרצות.

על מה קמו הוויכוחים והמריבות? בעצם, על מה לא? רבים על כל דבר. מי יישב ליד מי ומי לא יישב ליד מי. שניים אוחזים בכיסא, זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי. האחד טוען לזכות קדימה על הצלחת עם הפרח, השני נאבק על הקרבה לכד המשקה ואילו השלישי מבכה את העוול והקיפוח הנורא שנעשה לו, כשנתנו לו מנת דג זעומה יותר מזו שזכה בה אחיו. הבנות גם הן לא טומנות ידיהן בצלחת, מקישות בכפותיהן לאות ולמופת כי חסרות סבלנות הנה, ומצליחות להוציא את אמן העייפה משלוותה.

מסכת העימותים ממשיכה... "תעמוד ישר בקידוש! ותענה אמן!"; "תפסיקו כבר עם הדחיפות, אי אפשר להירגע לחמש דקות?!". מצב הרוח הולך ודועך, אין כבר חשק לכלום. "חבל שהכנתי וטרחתי כל כך, לבסוף השמחה הפכה לתוגה".

הטרוניות והלחץ הולכים וגואים, ויחד עמם מטפסים ועולים גם הטונים, אף על פי שאינם פותרים את הבעיות ואינם מקילים במאום, אלא רק מייסרים את הסובבים.

תמונה זו, להוותנו, די מוכרת. מתכוננים כל כך לשבת ולשולחנה, אך... שוד ושבר! מה מתחולל כאן? הכל מתקלקל! והקערה (לרבות השולחן ומצב הרוח) נהפכת על פיה.

אחר כל זה, כשאנו מדברים על שולחן "שבת מנוחה" בצוותא חדא עם הילדים, נראה הדבר תלוש מן המציאות, רחוק כרחוק מזרח ממערב וכחלום באספמיא.

וכאן תוצג השאלה: האם יתכן גם אחרת? האם קיימת דרך לשנות את המצב? כיצד נגרום לכך שתמונה זו לא תהפוך לתופעה של קבע בנוף המשפחתי בכל שבוע ושבוע?!

בשורה מרנינה באמתחתנו. אכן, אפשר גם אחרת. שולחן השבת איננו כפוי להיראות כך. הדברים ניתנים לשינוי.

כלל ידוע בעולם הוא, כי הבנת הבעיה והגורמים לה, והגדרתם כראוי, מקדמים אותנו ביותר ממחצית הדרך לקראת היעד – הפתרון. אף כאן, אם אך נהיה מודעים לכמה פרטים ונפעל בהתאם, הרי שנצליח, בעזרת ה', לקבל אחרת את השבת.

אם כן, הבה ננתח עתה את הסיבות המביאות את ילדינו למצב רוח שכזה, בשעת תחילת סעודת השבת.

הלוא פרוס לרעב לחמך...

יום שישי מאחורינו. במהלך יום זה היינו עסוקים ולחוצים עד למאוד. אין קובעים סעודה ביום שישי, ופעמים רבות עובר יום זה על ילדינו ללא דבר מאכל כלל!

משאך מתקרבים אלו אל תבשילי השבת ומאפיה, לקיים את הנאמר "טועמיה חיים זכו", הרי הם מגורשים מיד כאדם הראשון בשעתו, "פן ישלח ידו ולקח גם...". לפיכך לא פלא שעתה, כאשר האוכל מוצג לפניהם, מעלה ניחוח, בטנם הומיה וההכנות והזמירות מתארכות לאין קץ – פוקעת סבלנותם, שממילא אינה מן המפורסמות.

"אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף אמר לו תן לנו הימנו אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו..." (שבת קי"ט).

סיבה שנייה היא העייפות.

סדר היום ביום ו', ערב שבת, שונה ממה שהורגלו בו בסתם יום של חול. התפילה ארוכה מן הרגיל, ובמקומות רבים נוספת לה דרשת הרב. השעות מתארכות, עייפותם מתעצמת והולכת ובמיוחד בעת בה מונהג שעון הקיץ, השעה המאוחרת ממש מורטת את עצביהם. לא תמיד עולה בידינו להשכיבם למנוחה קלה (קיים בכלל דבר כזה?...), וכאשר מגיעה שעת הסעודה הם כבר מותשים ושרויים בעייפות שיש בה ממש.

בל נשכח כי בשובם מבית הכנסת מתעכב האב לשוחח עם כמה מידידיו, וכשסוף סוף מגיעים הביתה, נעמד הוא לשיר ולשיר בלא סוף. לא ייפלא, אפוא, שמחמת עייפותם ורעבונם אין להם סבלנות כלל, וממילא מתחילים לריב (גם בספרי "מתי ישמעו ילדי בקולי" הרחבתי בדברים אלו).

על כן, ראשית דבר, כוונו דעתכם ושיתו לבכם להאכילם ולהשקותם, "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית". אמנם אין קובעים סעודה ביום שישי משעת חצות היום, אך גם אין צורך לענות את נפשותיהם. ארוחה קלה לא תזיק, אף תוסיף רבות למצב הרוח, "והשביע בצחצחות נפשך".

מנוחה קלה

בדומה לכך, מנוחה ביום שישי תועיל מאד ותגרום ש"דשנים ורעננים יהיו" הילדים בליל שבת. ילדים אשר נחו ביום שישי, ולו מנוחה קצרה וקלה, ייראו ויתנהגו אחרת לחלוטין בשולחן השבת.

אך אליה וקוץ בה: הרדמת הילדים ביום שישי אינה מן המלאכות הקלות כל עיקר, כי הרי הילדים שלנו, שיהיו בריאים, הם מעט מעין "איפכא מסתברא".

כשאנו מעוניינים שהם יאכלו דבר מה – הם "ממש שבעים", וטוענים שאינם יכולים להכניס לפיהם אפילו קמצוץ זעיר של המאכל. ואילו כשהמאכל אינו מיועד עבורם – "לא לנגוע בבקשה, זה בשביל האורחים, אתם כבר אכלתם!" – אז הם יתחננו בדמעות שהם "ממש רעבים", למרות שזה לא מכבר היטיבו לבם בארוחה הראויה להתכבד.

הוא הדין בסוגיית השינה. כשאנו מעוניינים להקיצם משנתם – הם מתקשים להתנתק ממנה, ומתחננים לפחות לעוד חצי שעת שינה. ואם מבקשים אנו להשכיבם לישון, קשה עליהם עד מאד הפרידה מ"ארץ הנעורים", ודומה היא בעיניהם כהפלגה למדינת הים הרחוקה, ולכן להעלותם על יצועם – מן המלאכות המייגעות היא.

מסיבה זו, לעיתים מוותרים אנו מראש על כל המאמץ, בידיעה ש"חבל על המאמץ, זה לא ילך!".

אך אל נא תרפינה ידיכם. גם אם לא הצלחתם ממש להרדימם, טוב הדבר. די בכך שינוחו שעה קלה, אפילו ללא שינה של ממש. עצם מנוחה זו במשך כשעה במיטתם, תשפיע רבות לטובה.

כך מנהלים את הטקס: מורידים את התריס לחצי התורן, ומכריזים ש"מי שינוח שעה במיטה, בלי לקום/ לבכות/ להתלונן/ לריב/ להפריע/ לנדנד/ וכו', יקבל פרוסה מהעוגה המיוחדת של שבת". שהרי "מי שטרח (לנוח) בערב שבת, יאכל ב(ערב שבת מהעוגה של)שבת".

אם תשקיעו במבצע זה, תיווכחו כי הוא מניב פירות נאים – הילדים יהיו רגועים במידה ניכרת בסעודת השבת.

הדברים אמורים, אמנם, כלפי הילדים, אך גם עבורנו, המבוגרים, הידועים כבעלי כושר ביצוע בלתי פוסק וחדורי אנרגיה מופלאה שאינה מותשת לעולם, מנוחה ביום שישי לא תזיק כלל; להיפך, היא תועיל עד מאד ותשפר את מצב הרוח עשרת מונים.

 אמרה חסידית חריפה מתהלכת בשם אחד מגדולי האדמו"רים, וזה  תוכנה: "לו רק ניתן היה להוסיף על עשרת הדברות עוד דיבר נוסף, מוסיף הייתי בעשרת הדברות, ציווי נוסף והוא: לנוח ביום ו' ערב שבת לכבוד השבת הממשמשת ובאה".

תורף הדברים הוא, כיוון שליל שבת זמן יקר הערך הוא ועת רצון, בו יכול אדם להתעלות ברוחניות עד מאד. אשר על כן חשוב שיהיה האדם רענן ומיושב בדעתו, ולא "יפול מהרגליים" מטורח ומעייפות ימי המעשה שחלפו, מבלי יכולת לנהל כדבעי את שולחן השבת.

אמנם, בעיבורו של הלחץ המצוי בשעה זו של ערבי שבתות, נראה כאילו אין הדבר בגדר אפשרי ולא ניתן לפרוש למנוחה כלשהי (גם קשה להשאיר את העניינים ללא פיקוח והשגחה, ומה ישרוד מהעוגה ומהמעדנים לאחר שכל ילד יקיים "טועמיה חיים זכו" בהידור על פי השיעורים המחמירים?...). אך אם ההורים יסכמו ביניהם על תורנות מנוחה קצרה ("עכשיו את תנוחי חצי שעה ואני אשגיח על התנהלות העניינים, ואחר כך אנוח אני חצי שעה ואת תשגיחי"), הרי שלמנוחה מעטה זו השפעה ומשמעות מרובים.

בהצלחה!

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com