"זה יהיה הערב היפה בחיי…" – ומה אחר כך?

“שמלה לבנה, אולם, תזמורת, כיסא כלה, חתן, מטפחות, מכונת כביסה, כלים, בית, טיטולים, לילות ללא שינה, אסיפות הורים, מחויבות, מחויבות, מחויבות, ויובש, יובש, יובש…"

מרים התעוררה שטופת זיעה מהחלום.

זה היה הסיוט הקבוע שלה, מאז שהתחילה לצאת לפגישות.

הכל התחיל ורוד ורומנטי כמו ענן של מרשמלו, והפך די מהר אחרי החתונה למשהו שמזכיר את מדבר סהרה. זה היה הפחד הגדול שלה. היא תתחתן, ותצטרך לוותר על החיים שלה לטובת מישהו אחר. לטובת דברים שברור שהם חשובים ומשמעותיים, אבל עכשיו, כרגע, זה לא ממש בא לה בטוב…

היא רוצה לחיות חיים מלאים, לממש את הכישרונות והיכולות שלה, להיות חופשיה לבחור, להיות ספונטנית. חיי הנישואין נראים לה כמו כלוב. במקרה הטוב, כלוב מזהב, ובמקרה הפחות טוב, אוסף עגמומי של סורגי ברזל חלודים. איכשהו, נדמה לה שרוב הזוגות הנשואים שסביבה נוטים להימצא קרוב יותר לאופציה השנייה.

היא ניקרה בשיעור הראשון במכללה ביום שלמחרת, בשיעור השני היא נרדמה על המחברת אחרי 5 דקות. לפחות ישנה טוב. בהפסקה לפני השיעור השלישי היא קנתה אייס קפה עם אחוז גבוה במיוחד של קפאין. היא התעוררה לקראת סוף השיעור, כשהקפאין התחיל להשפיע וקולה של המרצה חדר מבעד לערפילי השינה. "...ודברי הרמב"ם בי"ד החזקה": "וכן צוו על האישה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח. "זהו להיום, בנות. אתן משוחררות". לפחות עד שתתחתנו, השלימה מרים בלי קול, כשהכסאות סביבה חרקו.

היא ירדה במדרגות אל הדשא בחוץ, חולפת על פני מאורסות ונשואות טריות שלאטו משפטים ארוכים ובלתי נשמעים לתוך הטלפון הנייד. היא אף פעם לא הצליחה להבין אם הצד השני שמע מה שנאמר, או שחיכה בנאמנות ובשקט בצד השני, עד שיגיע תורו ללחוש.

"מרים! בואי! תצטרפי אלינו!", קראה אליה שני מהדשא.

"אוקי, אני באה!", צעקה מרים בחזרה לכיוונה, וחצתה את השטח שהפריד בינה לבין העץ שבצלו ישבו שירה ושני ואכלו ארוחת צהריים.

היא שמטה את התיק ליד שירה, והתיישבה.

שירה נשואה כבר שנתיים, ויש לה תינוק קטן וחמוד שמגיע לפעמים ללימודים יחד איתה. דווקא נראה לה ששירה לקחה טוב את הקטע הזה של חתונה. איכשהו היא מצליחה גם להיות נשואה, גם לגדל תינוק, גם להיות ברשימת המצטיינות בלימודים וגם להיות במצב רוח טוב. כנראה שיש כאלה שזה מתאים להן…

הטלפון של שירה מצלצל.

"אוי. זה מהמעון של יהושפט. אני חייבת לענות. הלו? תמי? הכל בסדר? כן, כן... הוא הקיא? אוי, מסכן קטן… בטח, אני כבר באה לקחת אותו…"

שירה אורזת בזריזות את שארית ארוחת הצהריים שלה.

"מצטערת, אני חייבת לזוז. נתראה מחר, אם יהושפט ירגיש מספיק טוב כדי לבוא איתי… להתראות!".

"איזה קשה זה בטח...", אמרה שני.

"כן... ועוד בדיוק חשבתי ששירה היא מאלה שמסתדרות… אני אגיד לך את האמת, אני לא מרגישה שמתאים לי להתחתן עכשיו. אני רואה כמה קשה לבנות הנשואות פה, הן מתחתנות כשהן באופוריה. האהבה מסובבת להן את הראש, אבל אחרי שבועיים הן מוצאות את עצמן תקועות עם מישהו, וזה לא רק פגישה בבית-קפה ולדבר בטלפון, זה לגור איתו ממש, ולא תמיד מסתדרים יופי טופי. או שאיכשהו מסתדרים, אבל האהבה כבר לא שם… ואין כבר זמן לצאת עם חברות, אפילו לטלפונים הן לא עונות כמעט, העיקר זה הבעל וזהו. ואחרי שנה יש תינוק, ואז את בכלל משועבדת... לא מתאים לי… אני צריכה את הספייס שלי… אני צריכה חברות, אני צריכה לצאת ולהתאוורר מידי פעם, ולא להיות רק עם אותו בן- אדם… ואחרי השיעור של היום ברמב"ם, בכלל…"

* * *

יש תחושה לפעמים שהנישואין מאיימים על החופש שלי, על היכולת שלי לממש את עצמי, לחיות את החיים שהייתי רוצה, ולעשות דברים שאני אוהבת.

בעצם, כל בחירה שאנחנו עושות בחיים, כמו איפה ומה ללמוד, איפה לגור ואפילו מה להזמין עם חברות בבית קפה, מצמצמת ופוסלת אפשרויות אחרות. אם בחרתי ללמוד פסיכולוגיה, כנראה שלא אעבוד בהיי-טק, ואם בחרתי להיות גננת, כנראה שפרופסורה במתמטיקה היא לא בתכניות שלי בשנים הקרובות.

וזה בסדר.

יש לנו מגוון גדול של יכולות, ב"ה, ובכל שלב בחיים אנחנו בוחרות במה להשקיע יותר, במה להשקיע פחות ומה לדחות לפנסיה...

הנפש שלנו רוצה לחיות ביחד, באהבה, בכיף ובשמחה של בית. זו תנועת נפש מרכזית ומשמעותית מאד.

זה נכון שלפעמים בית דורש מאיתנו קצת יותר – כי צריך לתחזק אותו פיזית, וכי אני רוצה ובוחרת לבלות זמן בבית, עם מישהו שאני אוהבת. אני בוחרת להתחתן עם מישהו שטוב ונעים לי בחברתו, ואני מעדיפה להיות איתו יותר מאשר בחברת אחרים. אפילו החברות הטובות שלי.

גם אחר כך – אני בוחרת לטפל בתינוק שלי, לשחק איתו, להיות איתו.

(צילום: shutterstock)

זו לגמרי בחירה. ובחירה משמחת.

גם אם לפעמים, מבחוץ, חברה אומרת לך "אני חייבת לסיים עכשיו", או "אני לא יכולה היום", או שהיא סתם נעלמה לך מהאופק, וזה נשמע ש"נו, היא נשואה, אין ברירה… ככה זה", זו הבחירה שלה. כנראה שזה מה שמתאים וטוב לה.לא כולן חייבות להיות באותו דגם של זוגיות, אפשר להיות קצת יותר משוחררים ולא לעשות ה-כ-ל ביחד, וזה ממש נורמלי ובריא.

בע"ה כשאת תתחתני – תוכלי לממש את הבחירה שלך באופן שהכי נכון וטוב עבורך. אם תרגישי שאת רוצה לדבר יותר עם חברות ולפגוש אותן יותר, תוכלי לפנות לזה זמן… אם תרצי, תוכלי להמשיך להתפתח בעבודה, בתארים, בתחומים אחרים…

בעיני, דווקא השמחה והמלאות שמגיעות יחד עם הבית, נותנות את הרצון, הכוחות והאפשרות להתפתח גם בתחומים שונים ואחרים לגמרי, ואני חושבת שזה שווה יותר מהזמן הפנוי שיש אולי יותר בתור רווקה.

ובקשר לדברי הרמב"ם, דבר ראשון נעשה את האיזון – הרמב"ם גם מדריך לגברים:"וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז".

כלומר, לא רק האישה צריכה לכבד ולהעריך את בעלה, אלא גם להפך,הבעל חייב לכבד ולאהוב מאד מאד את אשתו. אמנם יש קצת שוני בין האופן שבו הבעל צריך להתייחס לאשתו לבין האופן שבו האישה צריכה להתייחס לבעלה, אך המטרה והכוונה אינה להשפיל או למחוק את האישה, חס וחלילה, אלא כמו שכותב הרמב"ם, "זה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". כלומר, השאלה היא "איך יהיה טוב לזוגיות", איך נכון להתנהג כדי שיהיה נאה, טוב ונעים לחיות יחד. אם אישה מוחקת את הדעה שלה ומשפילה את עצמה, זה בוודאי לא תורם לזוגיות ולא יישוב נאה. מאידך, התקטננות של "מי מחליט על מי, מי אומר את המילה האחרונה'' וכדומה – גם היא לא אווירה טובה לזוגיות.

הנקודה המרכזית, לדעתי, בדברי הרמב"ם, היא מה אני יכולה לתרום לזוגיות, איך אני יכולה לתת לבן הזוג את הדברים שהוא צריך כדי להרגיש טוב בזוגיות. כמובן, צריך שגם הוא ישקיע ויתן את הדברים שאני זקוקה להם על מנת להרגיש טוב בזוגיות.

הדברים שהרמב"ם רואה שאשה זקוקה להם כדי שיהיה לה טוב בזוגיות הם כבוד, אהבה, השקעה (גם ממונית!) ואווירה שמחה. מה שהגבר זקוק לו הוא כבוד וסמכות. לתת לבן הזוג שלי את הסמכות "כמו שר או מלך", אין הכוונה באופן שאני מוחקת את עצמי. יש הרבה חכמה נשית ללמוד, איך להפוך את בן הזוג שלי לחשוב ולסמכות בבית, כשגם אני חשובה ומכובדת (למשל: שאלה הלכתית – "בואי נשאל את אבא, אבא שלנו הכי יודע". או "חיכיתי 'כל כך לשמוע את דעתך על''…).

חשוב לשים לב, שחלק מהמושג ''כבוד'' – זה לשים לב לצרכים השונים של בן הזוג, ולהשתדל לכבד אותם. זה כמובן משתנה בין זוג לזוג, בין אישה לאישה ובין איש לאיש, וכמובן שאישה כזו, כמתואר בסיפור – תהיה זקוקה להרבה כבוד לצורך שלה בחופש ובמרחב.

שנזכה לבנות בתים שמחים ואוהבים.

הכותבת היא ראש מכון "עומק הקשר" – מכון העוסק באימון וליווי בנות לקראת זוגיות מאושרת.