הייתי בסערת רגשות, ולא רק בגלל הצלת החיים שהזדמנה לי...

שמי שמואל, ואני בן 28. רוב החברים והמשפחה שלי משתמשים דווקא בכינוי שלי, שמוליק. אני לא רגיל בסיפורים, אני אדם של פעולות ומעשים, לכן לקח לי זמן לחבר את כל החלקים של סיפורי.
הסיפור שלי התחיל לפני 20 שנה.
הייתי אז בן עשר, ילד די רגיל ודומה לשאר הילדים... חוץ מדבר אחד. היה לי קשה לשבת על מקום אחד יותר מדי זמן.
וכשאני מדבר על זמן אינני מתכוון למה שאתם חושבים. אצלי יחס הזמן הוא שונה לגמרי. "יותר מידיי זמן", לדידי, הוא כמה שניות. כן! אני קפיץ!
היום היו מצמידים לעובדה הזאת שלל אותיות באנגלית (וגם איזה כדור יומי או שניים...), אבל אז לא היו יותר מידי פרשנויות, ולכן הכינוי שהוצמד לי היה פשוט וקליל: "שמוליק קפיץ".
האמת, שלא התרעמתי על כך בכלל. ידעתי שזו האמת, ואפילו די התחברתי לדימוי.
ב"ה לא היו לי תלונות, והיו לי מורים מדהימים שלא התרגשו מתזזיות היתר שלי. כולם בכיתה כבר היו רגילים ששמוליק קפיץ הוא זה שמביא למורה קפה בשיעור, ועוד כהנה וכהנה מטלות. תעסוקה, קוראים לזה. והאמת, שאני די נהניתי מהסידור הזה.
הייתי יושב מול המורה, מתאמץ להבין ולהקשיב לחומר הנלמד, ולאחר שכלו כוחותי (בדרך כלל לאחר דקות ספורות) – הייתי מחפש במה להתעסק. בנקודה הזו הייתי שומע את קולו של המורה: "שמוליק תדאג לנו בבקשה לגירים צבעוניים ללוח". הייתי מתנער משרעפי, ואץ רץ למלא את התפקיד בחדווה.
כך, פחות או יותר, התנהלו ימי בלימודים.
בוקר אחד, כשחיכינו לכניסת המורה, הופיע לפתע המנהל.
הוא ניגש לשולחן המורה וביקש שקט.
"תלמידים יקרים, המורה הקבוע שלכם חלה בפתאומיות, ונאלץ לעבור ניתוח חרום אמש. למשך השבועות הקרובים הוא יאלץ להיעדר מהכיתה".
היינו ממש בהלם. מורה אהוב ויקר כ"כ. חששנו מאד לבריאותו.
המנהל המשיך: "כעת, תלמידים, הבה ונקרא פרקי תהילים לרפואתו". וכך ישבנו אני ועוד כ-20 תלמידים, וקראנו בדבקות עצומה פרקי תהילים לרפואתו.
אותו היום, המנהל שימש כמורה שלנו, ולמחרת היום הופיע שוב בכיתתנו, ולצדו אדם מבוגר. "תלמידים יקרים, מהיום יש לכם מורה מחליף, המורה שושני. הוא יהיה המורה שלכם עד שהמורה הקבוע יחלים", הודיע המנהל.
המורה שושני נגש לשולחן המורה, והמנהל עזב את כיתתנו.
לא יודע מה בדיוק גרם לי לחשוב שעם המורה שושני לא ילך לי טוב. אולי המבט הקשוח שהיה בעיניו, או שמא הקול הצרוד הוא זה שבישר לי צרות באופק. ואכן, לא חלפו דקות מועטות, ואני חש בצללית כהה מעלי. אני מביט מעלה ומבחין מקרוב ממש במשקפיו המלוכלכות משהו של המורה שושני.
"במה אתה מתעסק שם?", אני שומע את קולו רועם, ואני, במבוכה, מניח את מטוס הנייר המשובח שרק לפני רגע סיימתי להכין. למטוס הנייר החדיש לא היה שום סיכוי במאבק עם אצבעותיו הלופתות של מר שושני, ואני חשתי שגם ליבי נקמט עימו.
מצאתי את עצמי עומד, נזוף, בחדר המנהל.
לאחר ההפסקה חזרתי לכיתה, אך המחזה הזה חזר על עצמו באין ספור ווריאציות.
לאחר כמה ימים של תסכול, הוזמנו הורי לבית הספר. "אצלי כולם חייבים ללמוד", נאם המורה שושני באוזניהם. "מה יצא ממנו אם הוא לא מפעיל את המוח?". הוא סירב בתקוף להצעת הורי להעסיק אותי בתפקידים שונים.
וכך, מידי יום הייתי נשלח מהכיתה בבושת פנים. עונש רדף עונש ואכזבה בליבי צמחה. ידעתי תמיד שאני לא ילד רגיל, ידעתי תמיד שהיכולות שלי הן בידיים ולא בראש... אבל תמיד הסתדרתי איכשהו
בזכות המרץ, ואהבתי להושיט הרבה עזרה. אך כל מעלותי לא נחשבו אצל מר שושני.
יום אחד, המורה שושני החליט לכנס דיון חירום בענייני. הוזמנתי אני והורי לשיחת נזיפה ארוכה ונוקבת. אני זוכר את אבי מנסה להשחיל משפט שתוכנו היה בערך כך: "לשמוליק שלנו יש יכולות אחרות... אמנם הראש עובד פחות, אבל יש לו ידים ולב זהב...".
כאן אני זוכר איך אדמו פני המורה שושני כעגבנייה בשלה יתר על המידה, ובקול זועם הוא הכריז, בהצביעו עלי, "אם לא תתחיל להפעיל את הראש שלך, כלום לא יצא ממך, כלום! עם ידיים מוכשרות הוא יצא אינסטלטור טוב, מקסימום", הוסיף במלמול מתחת שפמו העבות.
הימים חלפו, ומר שושני חלף עמהם... המורה הקבוע החלים, ב"ה, וחזר לכיתתנו.
האמת שעם הזמן די שכחתי את מר שושני ואת מילותיו. רק לפעמים-לפעמים, לרגעים אחדים, היו דבריו מהדדים באזני וגורמים לי להתכווץ ולחוש אפס.
זה מה שייצא ממני??? אינסטלטור??? אני לא שווה כלום???
אבל אודה ואתוודה שוב, זה קרה לי רק לעיתים רחוקות. רוב הזמן ממילא הייתי עסוק באין ספור שליחויות ומטלות.
כך חלפו להם ימי הת"ת, ואחריהם ימי הישיבה הקטנה, ואף בישיבה הגדולה מצאתי את עצמי בזכות כישורי האחרים.
מובן שלא הייתי העיפרון הכי מחודד בקלמר... אך מחק צבעוני ומעניין הייתי גם הייתי.
עזרו לי מאד התפקידים הרבים בישיבה. הת"ת והקמפים היו מקור גאוותי.
כשהגעתי לשידוכים, ידעתי פחות או יותר על איזה כיוון של בחורה אני הולך, ובאמת, לאחר לא הרבה זמן, הכירו לי את זוגתי לחיים, שאהבה ורצתה אותי כמו שאני.
התחתנו. הלכתי לכולל... וכמובן חיפשתי את האקשן שלי. את מה שיעסיק אותי וגם יתן לי תחושה 
טובה.
התייעצתי רבות עם אשתי המבינה והקשובה, שקיבלה אותי כמו שאני וגם הכפילה בכמה פעמים, סתם... כי היא פשוט אהבה אותי. יחדיו החלטנו שאחפש לעצמי עוד עיסוק שיעניין אותי ויספק אותי.
את זה מצאתי במד"א, ארגון מבורך שפשוט הציל אותי מעצמי. הייתי עושה משמרות למכביר, ראשון בכל אירוע ואחרון שעוזב אותו.
יש אולי כאלה שיעקמו את פרצופם בחיוך עקום, אך אני אוהב את הדרמה ואת האקשן, ובמיוחד-במיוחד את החסד העצום שאני יכול להעניק לאנשים ברגעיים הכי קריטיים בחיים.
אט אט קודמתי בארגון, הוכשרתי עוד ועוד, עד שמד"א הפכה להיות הבית השני שלי.
לילה אחד אני מתעורר לקול הקשר שקורא למתנדבים הסמוכים להגיע בדחיפות לאירוע של אובדן הכרה.
ביררתי מיקום, ואפילו שזה לא היה קרוב כ"כ למקום מגורי, החלטתי בהחלטה של רגע לצאת לאירוע. לקחתי בחשבון שבאזור שלי אין הרבה מתנדבים, וכן את השעה המאוחרת ואת העובדה שנקודת ההזנק של מד"א די רחוקה. רצתי אל הרכב, והתחלתי הנסיעה מהירה אל מקום האירוע.
ואכן, מיד כשהגעתי הבנתי שאני הראשון באירוע.
נטלתי את תיק העזרה הראשונה ונחפזתי במעלה המדרגות. הקולות הלחוצים והאור שבקע מהדירה הנחו אותי היישר אל אדם מבוגר ששכב בסלון ביתו, כשלצדו אישה מבוגרת, ככל הנראה אשתו, היסטרית ולחוצה.
התחלתי מיד בפעולות הצלה, תוך שאני בודק מדדים חיוניים. המצב לא נראה טוב, בלשון המעטה... ללא דופק, ללא נשימה.
תוך כדי שאני מתחיל בהחייאה הגיע עוד מתנדב מארגון "הצלה", והחל לסייע לי.
"ללא דופק וללא נשימה", אני מדווח למוקד. "מבקש נט"ן בדחיפות", אני צועק לקשר תוך כדי פעולות ההחייאה.
"אין הרבה סיכויים לבן אדם הזה", חולפת במוחי המחשבה. "מי יודע כמה זמן הוא במצב הזה".
אך את המחשבות אני משאיר לזמן ה"כרית" בלילה. אני מתרכז בכל מה שניתן לעשות... ועושה.
הנט"ן מגיע, ועמו הציוד המתקדם יותר. הצוותים ואני מנסים כל מה שאפשר, אך... מאומה.
הבן אדם לא רוצה להתעורר.
הצוות כבר די מיואש, וכבר מרים ידיים, אך אני משקיע את כל הכוחות שיש בי, בלי לחשוב.
הפרמדיק יאיר מניח את ידו על כתפי, ובעיניו הוא מראה לי סימן של "חבל על הזמן שלך, מקרה אבוד".
אבל אני ממשיך בשלי.
האמת שהם כבר מכירים אותי היטב, וכבר אין להם כוח להסביר לי שוב ושוב שאני נאיבי ועקשן.
עוד לחיצה ועוד לחיצה, עוד הנשמה ועוד הנשמה, ופתאום אני חש שמשהו השתנה.
אני בודק בזהירות וצועק כמו משוגע: "חזר דופק! חזר לו הדופק!".
צוות הנט"ן מעיף מבט, וגם הם מבינים שאני צודק.
כולם "מסתערים" עליו בשנית, מייצבים אותו איכשהו וטסים איתו לבית החולים הקרוב, יחד עם אשתו הדומעת.
האמת, הייתי די נרגש.
אמנם אני שנים בתחום, אך עדיין זה מאורע נדיר, לעשות החייאה מוצלחת, ועוד בכזה מצב.
אספתי את הציוד ושבתי לביתי.
הימים חולפים. עובר חודש ימים.
כשאני כבר כמעט ושוכח את המקרה, אני מקבל טלפון בבוקר בהיר. "שלום, זה שמוליק ממד"א?", בוקע הקול מתוך האפרכסת.
"כן, שלום גם לך", אני עונה.
ואז מסביר לי הבחור הצעיר שעל הקו, שהוא נכדו של המבוגר שבו טיפלתי באותו הלילה.
אני חוזר שוב במחשבתי אל אותו הלילה, ושואל "מה שלומו", בחשש רב.
אני יודע שלא רבים הם השורדים זמן ממושך כ"כ ללא חמצן. גם אלו ששורדים – נפגעים בד"כ באופן חמור.
"אין לך מושג", עונה לי הנכד וחדווה בקולו, "קיבלנו סבא חדש בזכותך", הוא מודיע לי חגיגית.
ואני, מרוב התרגשות ושמחה, בקושי מוצא את המילים לשאול אותו איך זה קרה.
הבחור מספר לי שכבר שבוע הם הופכים את העולם להשיג את הטלפון של ה"מלאך המושיע",
כהגדרתו, והוא מבשר לי שסבו שוחרר לביתו והוא בריא לגמרי.
"נשמח לראותך בסעודת ההודיה שאנו עורכם לכבוד הנס שהתרחש לנו", הוא מוסיף בהססנות.
כמובן שלא סירבתי. את הכתובת כבר זכרתי לבד, ולכן בררתי רק תאריך ושעה.
ביום המדובר הגעתי אל הדירה.
בדירה כבר היו בני משפחה רבים, ואת השולחנות עיטרו צלחות עמוסות במאפים ובמיני מתיקה.
התקבלתי בקריאות שמחה ובחיבוקים אוהבים מאנשים שמעולם לא פגשתי, אך מבחינתם הייתי בן משפחה ממדרגה ראשונה.
הובהלתי אחר כבוד לראש השולחן, שם ישב יהודי מבוגר והדור זקן לבן. הפנים כבר היו מוכרות לי,
אבל עכשיו זכיתי לראותם מלאי חיים ועם הצבע הנכון, החי.
הוא התרומם ממושבו ועטף אותי בחיבוק חם. חשתי את דמעותיו זולגות על כתפי, וללא ששמתי לב, דמעותי שלי זלגו בעקבותיהן.
הוא מלמל באזני מילות תודה בלתי ברורות. ניכר היה שהוא בהתרגשות גדולה. אני עצמי הייתי בסערת רגשות גדולה מאד, ולא רק בגלל הצלת החיים שנזדמנה לידי.
פתאום נפל לי האסימון, וגל חדש של דמעות נשטף מעיני.
זיהיתי אותו!
פתאום הבנתי שמי שמסתכל לתוך עיני בתודה עמוקה כ"כ,
זהו המורה שושני!
כנראה שקולו העמוק הוא זה שהעלה בי את הזיכרונות מהעבר... אבל לא היה לי שום ספק.
בררתי איתו בעדינות על חייו, ומהיכן הוא, ואכן, זה היה הוא.
ככל הנראה, מר שושני לא זיהה אותי כלל.
טוב... זה היה די מובן. אני השתנתי לא מעט, בכל זאת הפכתי מילד לגבר צעיר...
היה קשה לי לעצור בעצמי, והרגשתי דחף בלתי מוסבר להתגלות לפניו.
ביקשתי מאחד מבניו שישב לצידי לדבר עם אביו ביחידות. הוא התבונן בי במבט תמה, אך כנראה שמעמדי כ"מלאך המושיע" עדיין לא פג. הוא קם ממקומו ונגש ללחוש על אזנו של אביו. ראיתי את עייני המורה שושני ננעצות בי, ומיד את פניו מהנהנות בהסכמה.
הובלנו לאחר כבוד לחדר צדדי.
כשהתיישבנו על ספה, והדלת נסגרה מאחורי אחרון העוזבים, פרצתי בבכי בלתי נשלט.
האמת, שהתכוונתי רק לדבר. אך זה היה חזק ממני. אפילו אני לא הבנתי עד לרגע זה כמה עמוק זה פגע בי.
הרגשתי את ידיו מונחות על ראשי, ואת מילותיו המרגיעות באזני.
הוא נראה היה מופתע מאד, ולא מבין מה קרה לי.
לאחר שנרגעתי מעט, הרמתי את עיני האדומות אל פניו, והתחלתי לספר לו מי אני ומדוע אני בוכה.
לקח לו כמה רגעים להיזכר.
"אתה שמוליק?", הוא הצביע לעברי באצבע רועדת.
ראיתי את ההבנה מחלחלת לראשו, ופניו חוורו כסיד.
נבהלתי. כבר ראיתי את הפנים הללו חוורות כך.
אט אט הוא חזר לעצמו, ואז הגיע תורו... לבכות, כמובן.
לא החלפנו יותר ממילים ספורות עד אז. אבל נדמה היה לי כאילו שוחחנו שעות ארוכות בשיחת נפש ממעמיקה. לא היינו צריכים מילים. הדמעות סיפרו את הכל.
את הפגיעה העמוקה,
את התסכול והכאב,
את ההשפעה הרעילה של התנהגותו בכיתה,
וגם...
גם את החרטה.
הוא חיבק אותי שוב, ואני החזרתי לו בחיבוק של סליחה.
אבן כבדה ירדה לי מהלב, חשתי הקלה גדולה.
"ואני עוד אמרתי לך שכלום לא ייצא ממך", הוא לחש לי, ובקולו נשמעה חרטה עמוקה. הוא ביקש את סליחתי שוב ושוב, ואני סלחתי לו בפה מלא.
יצאנו את החדר אל הסלון כשעיני שנינו נפוחות ואדומות. כולם זרקו לכיוונינו מבטים תמהים.
כשמר שושני הגיע למקומו הוא הושיב אותי לצידו. הוא בעצמו לא התיישב, וביקש מכולם לשאת כמה מילים.
ההמולה נהפכה לדממה תוך כמה שניות, ובעייני כולם נראתה הציפייה להסבר מה קרה.
מר שושני החל לשבח אותי על ההצלה המופלאה, ובעיקר הדגיש את המאמצים הלא הגיוניים שהפעלתי להצלתו.
הוא התמקד בנקודה העיקרית, לדעתו, שפעלתי כנגד כל הסיכויים, שלא הפעלתי את הראש אלא את הלב.
ואז הוא סיפר לכולם מי אני והיכן נפגשנו לראשונה. הוא לא החסיר מילה, וסיפר לכולם באילו מילים הוא כינה אותי אז, מול הורי. מול כיתתי.
בשלב הזה כולם צרפו את דמעתם לנחל הדמעות שדבריו עוררו אצלי ואצלו.
בקול חנוק מדמעות הוא ביקש את סליחתי שוב, לעיני כולם.
אני לא הצלחתי לענות במילים, ורק הנהנתי לאות הסכמה.
ואז הוא הכריז: "לפני עשרים שנה אמרתי לך שאין לך ראש, שאתה לא משתמש מספיק בשכל. מה שהציל אותי עכשיו – זהו בדיוק אותו חוסר מחשבה. אני חשבתי שזה חוסר שכל, והיום אני מבין שזה פשוט לב ענק".
הוא חיבק אותי שוב, ואני החזרתי לו חיבוק.

זהו סיפורי.
לא קל היה לי לשבת ולכותבו... אתם כבר יודעים שאני לא טיפוס של לשבת ולכתוב.
אך התאמצתי, בשביל שתזכרו תמיד – יש ילדים עם מוח גדול, ויש ילדים עם לב ענק. אלו ואלו בנים יקרים של ה יתברך.
שמוליק.
storyitzik@gmail.com