מה יקרה אם נציץ לתוך ה"שבעה" של עצמנו?

תארו לכם מה היה קורה אם היינו מבקרים בשבעה של עצמנו. ככה בשקט, מציצים מהצד. או אולי מתבוננים ביקרים לנו יושבים עלינו שבעה.

מה היה קורה אילו היינו מקשיבים לנאמר? היינו צוחקים, מתרגשים, מובכים. נזכרים במי שהיינו ובמי שרצינו להיות. אני מתארת לעצמי שצונמי של געגוע היה פוגע בנו. אין ספור חרטות, אין קיץ תודות.

מתחילת התשובה אני שומעת על מה שנעבור אחרי שנצא מהעולם. כן, כל אחד מאיתנו יעמוד מול שופט עליון, כשחיינו פרושים לפניו. השופט יעלעל במעללינו כספר פתוח. הקטגור ימרקר את כל הפשלות. הסנגור יחפש בנר ובנוצה של בדיקת חמץ הרהורי תשובה קטנים ויעצים אותם. כן, כל חוזר בתשובה מקבל לפנים את סרט האימה שאי אפשר להתחמק ממנו, ומיד רצות לו בראש מחשבות. במקרה הטוב כל מיני רגעים שבהם החזיק מוקצה בשבת, ובמקרה הרע רגעים מעניינים מדי בכל מיני מועדונים. איפה יש טיפקס כשצריך אותו?

אין ספור פעמים שמעתי על אימת הדין מול כיסא המשפט האמיתי, אחרי מאה ועשרים. שמעתי על הבושה. על ההחמצה שנרגיש, על כל מה שהחמצנו ביודעין, על הפינות שעיגלנו, על הברכות שלא ענינו עליהן אמן. כמה פעמים שמענו בהרצאות: "תארו לכם איך יתנהל משפטכם. איך הייתם מרגישים אילו הייתם יכולים לראות את עצמכם עומדים מלאי בושה ונטולי תשובות? היום, לפני שהכול נגמר ונחתם. איזה שינוי בחיים הייתם עושים! איזו חזרה בתשובה מפוארת הייתה לכם. באיזו חדווה הייתם לוקחים על עצמכם עול תורה ומצוות, בוודאי הייתם חוטפים כל מצווה שהייתה נקרית בדרככם, חמורה כחמורה...".

תמיד מצמרר אותי לשמוע את זה. קשה לי מאד לשמוע סיפורים נוסח האחים גרים. אולי כי אני מאמינה שמי שברא את כף הזכות ישתמש בה ברגעי האמת, ברגעים הכי נחוצים. האמת היא שאני משתדלת לא להיכנס לחשבונות שמיים. מספיק להתמודד עם המינוס בבנק כרגע, תודה. דיה לצרה בשעתה. כרגע אני רק משתדלת לעשות מה שאפשר, לשפוט את עצמי לכף זכות, לא להרגיש רע על מה שאני לא מצליחה ולהודות על כך שאנחנו מקבלים מתנות על שמירת המצוות גם בעולם הזה. בקיצר, אני סומכת על רבי נחמן שימשוך אותי מהפאות.

לאחרונה אני מהרהרת על המאה ועשרים שנים פלוס יום. מה יקרה ביום שאחרי שנצא מהעולם. לא על מה שיקרה למעלה, אלא על מה שיתרחש פה. מה יהיה על אלו שיישארו עם הגעגוע והכאב. מה יקרה עם החלל שנשאיר? הוא יהיה גדול, או שאפשר יהיה להכניס אותו לקופסת גפרורים, קטנה כזו, לא הגפרורים של הביוקר, הארוכים? חשבתם על זה פעם? על הימים הראשונים שלא תהיו פה? על התגובות של האנשים שישמעו שעברתם הלאה? "פששש איזה חבל", אנחנו מפנטזים שיגידו. או אולי יסננו מתחת לשפם "ברוך שפטרנו"? האם יהרהרו בצער וימשיכו עם החיים, או שבאמת יתאבלו? האם תחסרו למישהו שהוא לא מהמעגל הקרוב? האם אנחנו באמת רק עפר ואפר, או שנשאיר טביעת אצבע בליבם של אחרים? האמת, אני לא בטוחה שלצפות היום במה שיקרה כאן אחרי שנלך, לא יעשה את אותה עבודה כמו לראות את משפטנו מעלה. זה מצמרר באותה מידה.

מתי שכמעט אפשר לחזות בזה, אומנם אביסלע מאוחר מדי לדיוננו, זה בשבעה. אין ספק, ה' מתגלה במלוא גאוניותו על שהמציא את הקונספט. משהו קורה בשבעה, מגע קסם של רופא חינם. כאילו העוונות והחסרונות של הנפטר יורדים איתו לקבר, נותרים מתחת לגל האבנים. ומה שנותר, כמעט כמו מרחף באוויר, הם הרגעים הקטנים, הסיפורים, הקטעים המצחיקים שהופכים את האדם למה שהוא. כל אלו מועצמים. במיוחד אחרי מחלה או תקופה קשה שעברה על הנפטר טרם צאתו מכאן. משהו נושר, והמשהו הזה הוא הגשמיות שהטילה צל כבד על מי שהוא היה באמת. וכשהיא מסתלקת, האור האמיתי חוזר להופיע, מזכיר את שנשכח. מותיר געגוע חדש, זיכרון מתוק להיאחז בו.

אומנם אי אפשר לראות את העתיד, או ברוך ה' את השבעה. הטריק הזה פועל רק בסרטים הוליוודיים. אבל אנחנו כן יכולים לשנות. אנחנו יכולים להוריד את המגננות, להסיר את הגשמיות של היקרים לנו ולזקק מתוכה את האור שלהם ואת החשיבות שלהם בחיינו. בדיוק כמו שעושים כשחושבים על מי שהלך ולא ישוב. אבל הפעם, במקום להחמיץ את הרגע, לומר להם היום כמה שהם יקרים ואהובים וחשובים לנו. אם נראה להם את האור שאנחנו רואים בהם, את ההשפעה והחשיבות שלהם בחיים שלנו, אנחנו נעצים את הטוב שבהם היום. וממילא ישתנה גם יום הדין למעלה.

סלט כרוב סגול ופפאיה

המצרכים הדרושים:

חצי כרוב סגול פרוס לג'וליינים (מקלות) דקים / 2 מלפפונים חתוכים לג'וליינים / חצי פפאיה גדולה, לא רכה מאוד, חתוכה לג'וליינים / רבע כוס כוסברה קצוצה / 3 גבעולי בצל ירוק קצוצים / 3 שיני שום קצוצות דק / 1 כף שומשום שחור לקישוט

לרוטב: מיץ מחצי לימון / 1 כף חומץ תפוחים אורגני / מלח / חצי כף שמן שומשום או שמן זית

אופן ההכנה:

מערבבים את כל מרכיבי הסלט / מערבבים בקערה את מרכיבי הרוטב ומוסיפים לסלט לפני ההגשה / מקשטים בשומשום שחור.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".