לא שווים המטעמים שהכנו במטבח - אם הדרך אליהם היתה רצופה מכשולים

הימים עוברים חולפים. אנחנו חוזרים מהעבודה ומיד מתנפלים על מלאכות הבית ועל הטיפול בילדים. אין לנו סבלנות כלל וכלל. אנחנו מזדרזים. איך תהיה לנו סבלנות, אם אנחנו ממהרים? אם אנחנו חייבים לסיים כמה יותר מהר, כדי להספיק עוד ועוד?

וכך חולפים להם הימים ועוברים, מתי אנחנו נזכרים בהם? כשהילדים כבר גדולים, נשואים והבית כבר לא בית של ילדים.

האם לשם כך הבאנו את ילדינו לעולם?

ממש לא.

בואו נחשב את המסלול מחדש. בואו נבין לאן אנו רצים? לאן אנחנו חותרים להגיע? להיכן אנחנו ממהרים בכל יום מחדש, בכל בוקר שוב ושוב? להיכן אנחנו ממהרים?

זה בעצם לא משנה. כי בחיים העיקר אינו המקום עצמו, אלא הדרך אליו.

לא שווים המטעמים שנכין במטבח – אם הדרך אליהם הייתה רצופה מכשולים. אם בדרך להכנת התבשילים, פגענו בילד הגדול, העלבנו את הקטנה יותר, שכחנו להסתכל במחברת של זו מכתה א' על אף שהיא ביקשה מאוד מאוד או צעקנו על הילדים שרבו, בצעקות שכל הרחוב שמע.

לא שווה הכביסה המקופלת כמו חיילים בארון, אם בדרך לסדר הזה ולקיפולים המדויקים, גערנו בבן ה-8 על אף שלא היה אשם בכלל, או שכחנו שהבטחנו לבת ה-4 שהיא תבוא היום אתנו לצרכנייה.

אם אנחנו רוצים לעשות את מלאכתנו כפי שנדרש מאתנו, אולי לא נעשה הכול בצורה הכי טובה ומסודרת ונקייה ומבורכת, אבל לא נדרוס בדרך את ילדינו, שעבורם אנו עושים כל זאת.

אם אנו מבקשים לבצע את הפעולות שתחת חסותנו, ייתכן שעל חלק מהן נצטרך לקחת עזרה מבחוץ, גם אם איננו אוהבים לעשות זאת, ועל אף שהעוזרת אינה מגיעה כמונו לפינות הכי נסתרות, אבל בזכות זאת נכבד את בני ביתנו כפי שצריך לעשות ולא נשכח אותם בדרך.

הדרך היא העיקר. המטרה היא הדרך.

הורים אומרים לי לפעמים: "אני לא מספיק כלום משך היום, לא יודע מה לעשות. רק להכין לילדים את ארוחת בית הספר שלהם, ולהגיש להם בגדים נקיים לוקח לי את כל הבוקר. רק להגיש להם צהריים ולשלוח את הבנים בחזרה ללימודיהם לוקח לי את הצהריים. וכך הלאה.

אני אומרת לאותה אם או לאותו אב: "שים לב מה אתה אומר: 'לא מספיק כלום!'. והנה, רק ה"רק" שדברת עליו הוא מבצע שלם. איך אתה מצליח לעשות זאת? איך אתה מספיק?

אותו אב פוקח עיניים בפליאה. פתאום מבין ומחייך.

"אז את רוצה לומר שאני בכל זאת מספיק משהו?".

כן, אני רוצה לומר לו שהוא מספיק הרבה מאוד. מה שחסר פה רק שהוא יראה את זה וייהנה מזה ולא יקטר וימרר לעצמו את החיים. שידע שהוא שווה. שידע שהוא עמל, שידע שהוא עושה מה שצריך. בדיוק מה שצריך. ואין לו על מה להתאבל, להתלונן או להצטער.

כי גם אם הספקנו מעט, אבל עשינו זאת באהבה ובחיבה – עשינו הרבה מאוד. גם אם הספקנו מעט, אבל עשינו זאת בשמחה ובשלווה – עשינו כל מה שנדרש מאתנו.

אשרינו.

אל תחמיצו את הסדנה "מנוחה, תצילי אותי!". חובה להורים שרוצים שיפורים מול הילדים ובכלל. לפרטים הקליקו כאן.