מהי משנה ומהי גמרא: על השתלשלות התורה מדור לדור

התורה שבכתב ניתנה לעם ישראל במהלך ארבעים שנה, שבהם ניתנו פרשיות התורה אט אט. לגבי הכתיבה של ספר התורה – נחלקו הדעות בגמרא (גיטין דף ס.) האם הכל נכתב בבת אחת בסוף הארבעים שנה או שנכתב בכל פעם קצת.

התורה שבכתב כתובה בצורה סתומה וחתומה, בקודים וברמזי רמזים, שאמנם אם מישהו קורא בשטחיות הוא לא ישים לב למה שטמון בה, אבל אם מתבוננים בה לעומק מגלים שמסתתרים בה דברים רבים, וצריכים לפצח את הקוד שלה. לנו אין את היכולת לעשות זאת.

התורה שבכתב מודיעה לנו שאנו זקוקים למידע נוסף, ולא נוכל להבין אותה לאשורה ללא שיגלו לנו משמים מה התכוין בה הקב"ה. לדוגמה, בתורהכתוב שצריך לשחוט לפני אכילה, אבל לא כתוב איך שוחטים, היכן, באיזה כלי, וכמה עומק החתך. כתוב שצריך להניח על הראש טוטפת, אבל לא כתוב מה היא טוטפת ומה צורתה.

מסיבה זו יחד עם התורה שבכתב ניתנה גם תורה בעל פה, לפרש את התורה שבכתב. ללא פירוש זה - לא ניתן לקיים את התורה ולא ניתן להבין אותה לאשורה כל.

תורה שבעל פה

מבואר בגמרא שיש איסור לכתוב את התורה שבעל פה. ואכן הקפידו על איסור זה במשך כאלף וחמש מאות שנה, עד סוף תקופת התנאים.

התנאים בעצם תימצתו את התורה שבעל פה להלכות המקפלות בתוכן את האינסופיות של התורה. לאחר מכן הם שיננו את הלכות הללו וידעו אותן בעל פה. ההלכות האלו הן היו הבסיס למשניות שבידינו. המשנה נקראת משנה מלשון שינון, שחוזרים ומשננים אותה כי היא תמצית ההלכה.

בתחילת תקופה זו היה עם ישראל חי בשלוה יחסית בארץ ישראל ולא היה צורך לכתוב את התורה שבעל פה, אבל בהמשך נחרב בית המקדש השני ועם ישראל עבר צרות רבות וכבר היה בלתי אפשרי לזכור את כל התורה שבעל פה ולמסור אותה מאיש לאיש. לכן התיר רבי לכתוב את התורה שבעל פה, וזו המשנה שבידינו.

כתיבת התורה שבעל פה

רבי כתב את התורה בצורה מסודרת, לפי חלוקת נושאים:

א. סדר זרעים – הלכות הנוגעות לגידולי קרקע: מעשרות, פאה, כלאיים, שמיטה ברכות וכו'.

ב. סדר מועד – הלכות שבת ומועדים.

ג. סדר נשים – הלכות נישואין וגירושין.

ד. סדר נזיקין – דיני ממונות.

ה. סדר קדשים – הלכות הנוגעות למקדש וקרבנות.

ו. סדר טהרות – הלכות טומאה וטהרה.

ששת הסדרים מחולקים לשישים ושלש מסכתות, המסכתות מחולקות לפרקים, והפרקים מחולקים למשניות.

עתה, כאשר המשנה היתה כתובה, ניתן היה ביתר קלות לזכור את התורה שבעל פה, ועדיין היתה עבודה רבה ללומדים – לפרש את המשנה. רבי כתב אותה בקודים וברמזים, כדי שעדיין תשאר התורה בעל פה ככל האפשר. המטרה היתה לכתוב את התורה כדי שלא תשתכח, ועם זאת להשאיר אותה "בעל פה". גם אחרי שהמשנה כתובה, ה"בעל פה" רב על הכתוב.

אגב, רבינו הקדוש לא אסף את כל דברי התנאים, היו מימרות רבות שנשארו בחוץ. אותן מימרות נקראים "ברייתות". ברייתא – מלשון "חוץ".תלמידי רבי אספו אותן בחיבורים נפרדים, כגון "תוספתא", "ברייתא", "מכילתא", "ספרי",ועוד מדרשיםרבים. בגמרא אנחנו פוגשים את הברייתות תחת הכינוי "תניא" או "תנו רבנן". (הרמב"ם משתמש בהן הרבה לפסיקת הלכה במקום שהתלמוד בבלי לא פירש את המשניות, גם הר"ש משאנץ בפירושו לטהרות וזרעים מביא הרבה את דברי התוספתא בשביל להוסיף ביאור במה שלא מפורש במשנה, וכן בלימוד התלמוד ירושלמי נעזרים בהן).

לאחר חתימת המשנה התחילה תקופת האמוראים. תקופה זו נמשכה כ320 שנה, בהם עסקו האמוראים בפירוש המשנה ובהעברת הפירושים מדור לדור. פירוש המילה "אמורא" הוא – פרשן, מתורגמן. האמורא מפרש את המשנה. האמוראים התמקדו בפירוש התורה שבעל פה שהיתה מרוכזת בששה סדרי משנה. הם לא נחלקים על המשנה גם אם הם סוברים אחרת, אלא מקבלים את דברי המשנה מתוך ידיעה שהיא התמצית של התורה שבעל פה שהתקבלה על דעת חכמי ישראל. הם רק מפרשים את המשנה.

במשך תקופה זו התפזרו לומדי התורה לכל קצוות הארץ, והיו בעיקר בשני ריכוזים חשובים: האחד בבל והשני בארץ ישראל.

גמרא - פירוש המשנה

במהלך תקופת האמוראים החל להשתכח אט אט פירוש המשניות, ולכן החליטוהאמוראים לרכז את כל הפירוש בספר הנקרא "תלמוד". ר' יוחנן מארץ ישראל כתב את התלמוד ירושלמי, וכמאה שנה לאחריו רב אשי מבבל כתב את התלמוד בבלי.

זהו בסיס של הגמרא – ספר פירוש למשנה.

במשך שנות עבודתי עם הציבור שאלתי הרבה תלמידים: "מה פירוש המילה גמרא?", ותמיד קיבלתי תשובות מעניינות ומגוונות: היו שענו: "גמרא זה אוסף של שאלות ותשובות". היו שענו: "גמרא זה הלכות". היו שענו: "גמרא זה מפתח את הראש". היו שהודו בפה מלא: "לא יודע".

והיה גם תלמיד יצירתי במיוחד שהשיב לי: "גמרא זה מלשון לגמור, להספיק כמה שיותר"...

השאלה זו היא לא פילוסופית בעלמא. המציאות מוכיחה שיש לזה השלכות על צורת הלימוד.

(צילום: shutterstock)

כי מי שחושב, למשל, שגמרא זה אוסף שאלות ותשובות, לא מרגיש צורך לחבר את השאלות אחת לשניה ואינו חותר לבנות מהלך ברור של סוגיה בלימודו. אצלו כל שאלה היא משהו בפני עצמו.

מי שחושב שגמרא זה ספר שנועד לפיתוח הראש, לא מנסה ללמוד משהו מסודר עם מבנה של הוה אמינא ומסקנא וחשבון ברור של כל שלבי הסוגיא, אלא מתחיל מיד לדבר בלימוד על סברות תלושות מהגמרא.

ומי שחושב שגמרא זה לגמור – רץ בלימודו כאילו הוא רודף אחרי הרוח...

מה זה באמת "גמרא"?

"גמרא" היא מילה בארמית, שפירושה בלשון הקודש הוא – "למידה". למידה היא הבנה. הגמרא היא צורת הלמידה של המשנה מתוך הבנה. כאשר אנחנו אומרים "אני לומד גמרא" פירושו – אני לומד את הפירוש של המשנה, המלמד אותי מה כתוב במשנה ומשתף אותי בהבנת המשנה. כי כאמור לעיל, הגמרא לא רק מלמדת אותנו את התוצאה הסופית בפירוש דברי המשנה, אלא גם כיצד לומדים משנה, את דרך הלימוד והמחשבה.

כאשר אנחנו לומדים גמרא אנחנו לומדים ומבררים את המשנה, משל היינו יושבים בבית המדרש של רב אשי ורבינא וכל האמוראים של בבל. אנחנו לומדים מפיהם את הבירור וההרחבה של המשנה, שהיא התמצית של התורה שבעל פה. המשנה מתרחבת ומתבררת בגמרא, והגמרא מתרחבת ומתבררת בראשונים ובאחרונים. המסגרת של הלימוד היא – להעמיד בסופו של דבר את ההלכה שבמשנה, בהירה וברורה, על כל פרטיה ופרטי פרטיה המסתעפים ממנה, וכך מתחדשות הלכות רבות נוספות.

מסירת התורה - מחתימת התלמוד עד אלינו

לאחר חתימת התלמוד היתה תקופה קצרה שנמשכה 89 שנה – תקופת הסבוראים, שהתמקדו בעיקר בסידור התלמוד ופה ושם הוסיפו דברים משלהם המשולבים בתוך דברי הגמרא (לדוגמה – קידושין דף ב:, יש רבים הסוברים שזה עמוד גמרא שנכתב ע"י רבנן סבוראי). לאחר חתימת התלמוד היתה תקופת הגאונים שנמשכה כ-450 שנה, בהן היה רוב העם היהודי חי בבבל ועומד תחת שלטון ראשי הישיבות עם הריש גלותא.

לאחר מכן התחיל העם להתפזר לארצות אירופה וצפון אפריקה, הישוב בבבל הידלדל מאוד, ואז החלה תקופת הראשונים שנמשכה כארבע מאות שנה ומרכזה היה בצרפת (שם חיו רש"י, בעלי התוספות ועוד) וספרד (שם חיו הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, רבינו יונה ועוד). לאחר מכן עם גירוש ספרד ופיזור העם היהודי לכל קצוות תבל החלה תקופת האחרונים, הנמשכת עד ימינו אנו.

החיבורים שיש בידינו על התורה שבעל פה הינם סביב הגמרא, שהיא כאמור תמצית הפירוש על המשנה, שהיא תמצית התורה שבעל פה: הראשונים מפרשים את דברי הגמרא בעיקר בבירורי הפרטים שלא נאמרו במפורש בגמרא, דנים בסתירות בין הגמרות ומיישבים אותן, ופוסקים את ההלכות במחלוקות בין האמוראים. ואילו האחרונים מבררים את דברי הראשונים ודנים בדבריהם.

בתקופה של לפני כמאתיים שנה החלו הישיבות לפרוח, ואז התחדשה תורת ראשי הישיבות, שהיא בירור גדרי הדינים ויסודותיהם, מה שנקרא "לומדות", ובשפת הישיבות כיום - "לומד'ס".

זה הסיכום, על רגל אחת, של תהליך התפתחות התורה מעת נתינתה עד דורנו אנו.

מבנה רב קומות

אם נשים לב, לאור המבנה של התורה שבעל פה שביררנו עד כאן, כל דור בנוי על הדור הקודם לו, כמו בנין רב קומות. הדורות הראשונים קיבלו את התורה שבכתב עם פירושה בעל פה והעבירו אותה לדורות הבאים; חכמי המשנה ריכזו את התורה שבעל פה להלכות מוגדרות ויצרו את המשנה; האמוראים פירשו את המשנה ויצרו את הגמרא שהיא בעצם הפירוש לה; הראשונים ביררו את הפרטים החסרים בגמרא וסידרו את פסקי ההלכות ואת הסתירות בין הגמרות; האחרונים עמלו לברר את דברי הראשונים; והדורות האחרונים - מבררים ומגדירים את גדרי הדינים.

דילוג על קומה אחת בסדר הזה, משאיר את הלומד באויר. תלוש ומנותק מהתורה שאותה נתן הקדוש ברוך הוא. הוא אמנם יכול לדבר בלימוד, אבל לא ללמוד.

ישנם לומדי גמרא שמיד כשהם פותחים את הגמרא הם רצים לברר את גדרי הדינים, את הלומד'ס של הסוגיא, בלי לדעת את צורת הבסיס של הסוגיא, את המשנה ואת הגמרא על כל פרטיה. כמובן שאין שום טעם בלימוד כזה. זה לא לימוד תורה שבעל פה אלא "דיבור בלימוד". הלומדות היא הבנת עומק הגדרים והדינים, והיא שייכת רק אחרי שהכל ברור – מהשורש ועד התוצאות הסופיות.

הרי כך בנויה התורה: התורה שבכתב היא הבסיס. המשנה היא תמצית התורה שבעל פה. האמוראים ניתחו את המשנה ובנו על מילותיה את פירושם – הגמרא. הראשונים ניתחו את הגמרא ובנו על זה את פירושיהם, והאחרונים ניתחו את דברי הראשונים. הלומד'ס מגיעה בסוף, לאחר ניתוח של הכל מן השורש, אז מגיע המקום החשוב של ההגדרה של שורשי הדינים ויסודם. אין ספק שזה אתגר עצום, אבל הוא מגיע רק כתוצאה מכל הבנין הנפלא הזה.

גדולי ישראל בדור האחרון מדברים תמיד על חשיבות לימוד הפשט, ומתאוננים על כך שמזניחים את הפשט לטובת חקירות למדניות וקושיות. כעת אנו מבינים מדוע.

ללמוד פשט אין פירושו לקרוא את הגמרא, אלא לנתח ולפענח לעומק את הפירוש של דברי המשנה שהם לב התמצית של התורה שבעל פה. בפירוש הבסיסי הזה הנקרא "גמרא" מונח הכל, זו בעצם התורה שבעל פה עצמה. ורק ניתוח מעמיק של דברי הגמרא יכול להביא אותנו ללימוד אמיתי של התורה, אותה תורה שניתנה לנו לפני 3300 שנה והולכת ומתפרשת בכל דור ודור –

עד לדורנו אנו.

סיכום הפרק:

המשנה היא התמצית של התורה שבעל פה, והגמרא היא המלמדת אותנו כיצד ללמוד את המשנה. לימוד הגמרא בניתוח מעמיק מביא אותנו לבירור המקסימלי של דברי התורה שבעל פה.

מתוך הספר "שותף לדף - הדרכה בלימוד הגמרא", מאת הרב משה יודלוב. לרכישת הספר ב'הידברות שופס', לחצו כאן.