"למחרת קיבלתי טלפון – 'יש נפטרת, תוכלי להגיע?'"

את הרבנית תמר לוי (37) אשת הרב יצחק לוי, רב העיר נשר, תפסנו ברגעים לא קלים בכלל. באותו היום היא איבדה חברה טובה. בפשטות שחה לנו כי היא הייתה גם זו שטיהרה אותה, טרם הלוויה . כשניסינו לדלות פרטים גילנו עוצמות של צדקות וחסד המגיעים בארשת פשוטה לחלוטין. מבחינתה, זה מובן מאליו...

איך אישה צעירה בגילך מגיעה לטפל במתים?

"הכל התחיל כשחברה אחרת שלי, לא עלינו, נפטרה מהמחלה. זה היה כשגרנו בכרמיאל. לתומי שאלתי את המטהרת אם הכל היה בסדר, כי לחברתי הייתה יד נפוחה, וזה לא היה פשוט. לחרדתי גיליתי כי היא עבדה לבד, במצב לא פשוט בכלל. הזדעזעתי. הבנתי כי חוסר בתשלום לעוסקים בכך גרם להידרדרות חמורה בתחום, עד שהיום אין כמעט מי שמוכן להתעסק בכך.

"פניתי אל האחראי ושאלתי אותו על המצב. התמונה הייתה עגומה ועצובה מאוד, הבנתי כי 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש', והצעתי עצמי להתנדב שם. האחראי הביט בי, מצמצם עיניו ובודק את עומק רצינותי. 'את בטוחה?', שאל. 'לגמרי', עניתי. למחרת כבר קיבלתי טלפון ממנו: 'יש נפטרת שצריך לטפל בה, את יכולה להגיע?'. מאז אני שם, מגיעה בהתנדבות בכל פעם שצריך".

האם ישנו מקרה מיוחד, שחרוט לך בזיכרון?

"יש הרבה... זכור לי מקרה בו טיפלתי בצעירה, לא עלינו, שנפטרה בדמי ימיה מהמחלה הארורה והשאירה יתומים קטנים. בדרך כלל, אני לא מטפלת בצעירות – קשה לי לעמוד בכך, אך כאן לא הייתה ברירה, אז הגעתי. מסיבות שונות הטהרה התעכבה, ומעבר לדלת כבר שמעתי את האנשים המתקבצים ללוויה, כשלפתע, מתוך בליל הקולות, אני שומעת קול דקיק של ילד קטן שבוכה ומבקש את אימא שלו...

"אין לי מושג מי הבוגר האחראי שעשה צעד כה פזיז והביא את העולל להלוויית אמו, אבל אני נגמרתי, לא עמדתי בזה. התפרקתי בבכי, ופניתי אל הנפטרת בבקשה שתמליץ ותתפלל על היתומים הרכים. זה הדבר היחיד שהקל עלי במעט ועזר לי לגמור את המצווה כראוי".

מאחורי כל אדם גדול עומדת אישה גדולה. במה זכית?

"אני נוטה ליחס את הזכות שנפלה בחלקי לימי עלומי. לאבי היה תלמוד תורה שהיה בשנותיו הראשונות. ממילא היו הרבה קשיים בדרך, כשאחד מהם היה הנושא הכספי. לאבא לא היה מספיק כסף כדי לממן את הניקיון של תלמוד התורה, כך שאני ואחותי היינו הולכות יום יום(!) – אחרי טיול, לפני מחנה, בכל מצב – לנקות את המקום. זה לא היה קל, בלשון המעטה. באחד מהימים אמרתי לאחותי, את זוכרת את הסיפור על אמו של רש"י שהייתה מנקה את בית הכנסת וכך זכתה לבן כזה גדול? אז אם אנחנו גם כך מנקות, למה שלא נתפלל לאלוקים שיזכה אותנו בבעל צדיק, תלמיד חכם? מאז היינו מנקות ומבקשות, מתפללות ומתחננות. זה עשה פרי בשמיים. גם אחותי וגם אני זכינו לבעלים תלמידי חכמים".

תובנות כאלה עם כיבוד הורים כזה, בגיל ההתבגרות, זה לא מצוי.

"האמת, בצעירותי  לא קיבלתי כל מה שאמרו לי כמובן מאליו. הרגשתי צורך לבדוק בעצמי הכל, רציתי לקיים את עבודת ד' מתוך הבנה ומשמעות. בגיל הזה לא היה לי שיקול הדעת והמחשבה שלפני המעשה. הייתי מתווכחת המון, רוצה ליהנות גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא, כשהכל  צריך להיות כאן ועכשיו.

"בשיעורי השקפה, כשהיו מדברים על 'פת במלח תאכל', זה היה רחוק ממני לגמרי. היו מתארים את חיי הלומד תורה כחיים מלאים בקשיים חומריים, וזה ממש לא קרץ לי, בלשון המעטה. אני זוכרת את עצמי מתווכחת בכל הזדמנות. רציתי את הפיתויים שבחוץ, רציתי ליהנות מהעולם הזה, ממה שיש לו להציע לי. והיו הרבה דברים גשמיים מפתים... הייתי מלחיצה את הסובבים אותי, היו שחששו לעתידי, וככל שהתווכחתי – כך התקשיתי לשמוע הסברים ותשובות שיניחו את דעתי. עד שגיליתי את הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

"הרב עובדיה, בהווייתו, הוכיח לי כי אפשר גם וגם. אפשר תורה עם גדולה. אפשר ליהנות משני העולמות – השאלה מהו האמצעי ומהי המטרה. זה הרגיע אותי והתיישב לי על הלב. כשראיתי את העוצמות והכבוד שהיו סביב הרב, רציתי להיות חלק מזה, אמרתי לעצמי: 'אני רוצה גם'.

"בצעירותי לא באמת הבנתי את משמעות הדברים, אבל ידעתי כי אני רוצה לקבל גם כן אדם כזה. הייתי ריאלית, ידעתי כי 'רב עובדיה' יש רק אחד בדור, ושאלתי את עצמי – 'למה דווקא לי מגיע לקבל?', ועניתי לעצמי: 'כי אני רוצה'. מכאן הכל התגלגל. הרצון שלי חייב אותי. הייתי חייבת להשתנות, להתבגר ולמקד מטרה, הייתי חדורה בכך שאני רוצה – כשהאצבע מופנית לרב עובדיה. וזה מה שהוביל אותי להיכן שאני היום...".

הדבר היחיד שהחזיק אותי

"במבט רטרואקטיבי, אם הייתי יודעת כי לחלומות ולרצונות שלי יש משמעות חזקה כל כך, הייתי מתעמקת יותר, שואפת ליותר. לכן, כשאני פונה אל בני הנעורים באשר הם, אני אומרת שוב ושוב: 'כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים' – אתה שולח את החץ. אם כיוונת אותו היטב, הוא יגיע, הוא בתעופה שלו, יום אחד הוא יינעץ לך במטרה. זה הכח של הנעורים.

"בדרך שאדם רוצה לילך – מסייעין לו. צריך רק לרצות, למקד מטרה, לומר זאת בברור. אני נוהגת לדמות זאת לנהיגה על הכביש. איך ניתן לנהוג מבלי להסתנוור? אם לא מסתכלים על מקור הסנוור – לא מסתנוורים. בנהיגה, במקום שבו נמצאות העיניים שלך - לשם את מובילה את הרכב. גם אם הידיים שלך מונחות על ההגה בצורה ישרה, העיניים שלך יובילו אותך למקום אליו הן מסתכלות. לאן שתסתכלי – שם תהיי. תמקדי מטרה. אם סימנת מטרה, אל תסטי ממנה. תתמקדי, ואז תראי איך את מגיעה בדיוק למקום שרצית. זהו כח עצום, והוא נמצא בעיקר אצל בני הנעורים. זו תקופה יפה ומעצימה, רק אל תתנו לזוטות לסנוור אתכם. היום אני יכולה להודות כי כל מה שרציתי – קיבלתי".

איך היו שנות הנישואין הראשונות?

"בשנים הראשונות נטלתי את כל עול הבית על כתפי, משחררת את בעלי ללימודיו. הוצאתי והבאתי את הבנות שלנו, ובשל כך הייתי מוגבלת בעבודה, לא יכולתי לעבוד במה שרציתי. מבחינה כלכלית אלה היו שנים קשות. הדבר שהחזיק אותי היה ההתמסרות של בעלי ללימוד התורה – זה החייה אותי והעניק לי כוחות".

כמה שנים התנהלתם כך?

"בעלי למד בכולל במשך 11 שנים עד שהתמנה לראש כולל במעלות. לאחר מכן הוא התמנה להיות רב מושב חסון, ולפני שנה בערך הוא התמנה לרב העיר נשר".

נוף מהכרמל לעיר נשר (צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אלו תובנות צברת לאורך הדרך?

"'תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי'. דווקא בזמנים הקשים ביותר, קיבלתי את התובנות הטובות ביותר. בתחילת חיינו היו זמנים שממש לא היה לנו מאום. זכור לי מקרה בו הגיעו אלינו אורחים בשעות הערב. זו הייתה משפחה, וזה אומר שצריך להכין להם ארוחת ערב, אך הייתה לי בעיה לא פשוטה – המקרר היה ריק, כמו גם הארון. אין לי איך להאכיל אותם, ובארנק היו לי רק 10 ₪... בעלי, כמובן, לומד בכולל. אין אפשרות להפריע לו ולהטריד אותו, ואני לא יודעת מה לעשות!

"נטלתי את הארנק ואמרתי לבנותיי, 'אני יוצאת למכולת, נראה מה הקב"ה יזמן לנו'. בלבי ניסיתי לחשוב איך אני מזינה משפחה שלימה ב-10 ₪. תוך כדי הצעידה למכולת, פגשתי בחניון הבניין אדם רוסי שיצא מרכבו ונראה נבוך. הוא פנה אלי, ושאל אם אני מכירה  את הרב יצחק לוי. אשרתי כי אני אשתו. הוא נאנח בהקלה, והגיש לי מעטפה סגורה. למבטי התוהה הוא עונה כי בעלי אמר השנה קדיש על לאביו שנפטר, וכעת הוא בא להעניק תרומה.

"נדהמת, פתחתי את המעטפה. למול עיני היו 3 שטרות של 100 ₪. חזרתי הביתה עם שקיות מלאות בכל טוב. בנותיי פקחו את עיניהן בתימהון, הן ידעו שיצאתי עם 10 ₪ בלבד, ולא הבינו מאין השגתי כל זאת. כמובן סיפרתי את הסיפור, וכל עניין האמונה קיבל חיזוק משמעותי. אין ספק כי לומדי התורה חיים מעל הטבע, וגם מקבלים מעל הטבע".

לאלו הנמצאות בפרשת דרכים בכל הקשור לבית של תורה, שמתלבטות, שחוות את הקשיים הלאקלים – מה יש לך לומר להן?

"אני נוהגת לומר לבנות אותן אני מלמדת, כי אדם הלומד תורה משול ליהלום. אם יציעו לנו תכשיט עם יהלום או תכשיט זהה עם זרקון – נכון שנבחר ביהלום? זרקון הוא פשוט יותר. יהלום – יקר יותר, נחשק. צריך לעבוד קשה כדי להשיג אותו, הוא לא נמצא אצל כל אחד. כך בן תורה.

"ולכל אותן נשים ששולחות את בעליהן ללמוד במסירות נפש – דעו שמה שמגיע לכן – תקבלו. אף אחד לא יכול לקחת ממך את המגיע לך משמיים. אנו רואים היום אנשים שעובדים קשה ולא סוגרים את החודש, כי כך נקצב להם משמיים.

"דעו כי אתן, נשות החיל, חיות מידיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו! בכל רגע שאתן מזכות את הבעל ללמוד – אתן מחיות את העולם. יש לכן כוח עצום ביד. חזקו עצמכן, כי סוף הכבוד לבוא, ואתן עמוד התווך.

"לסיום, אביא ציטוט מהרב וולבה, המסכם זאת בבהירות לשונו: 'עלינו לדעת אמת נוראה זאת: מה שאדם באמת רוצה – את זה הוא משיג בחייו, ולהיפך: מה שאדם משיג בחייו זהו הגילוי על מה שהיה רצונו בתחילה' (עלי שור חלק א' עמ' קכ"א)".