אף אחד לא שואל את עצמו "למה אני רענן בבוקר"

המדע מתקדם בצעדי ענק ובמהירות מסחררת. מוחות מבריקים מושקעים ללא לאות כדי לפתח ולשכלל את העולם עוד ועוד. פעולות רבות שבעבר היו דורשות זמן רב, עמל ויזע, נעשות היום בלחיצת כפתור או בהוראה קולית. אדם מסוגל ליצור קשר עם רעהו הנמצא בקצה השני של כדור הארץ, בשניות ספורות.

הכוח המניע למרוץ בלתי פוסק זה, הוא השאיפה העזה להקל על החיים, ולהביא למקסימום פריון במינימום השקעה.

היינו מצפים, שמציאות זו תביא בכנפיה מנוחת נפש לאנושות, שלווה, רוגע, שמחה ורוחב לב. אך העובדות טופחות על פנינו, ונדמה שההיפך הוא הנכון – חיינו מלאים בקנאה, צרות עין, מתח,  עצבנות, עצבות, דכאון ופחדים. 

אחת מ"תופעות הלוואי" העלולות להיגרם כתוצאה מהתקדמות המדע, היא תחושת הגאווה והאנוכיות. כשאדם מפתח ומשכלל את העולם, קיים חשש שמעטה של גאווה ואנוכיות יערם על הלב, וישכיח מהלב את הידיעה האמתית, שמי שמנהל ומנהיג את חיי אדם הוא בורא עולם.

היו פעמים, שהבורא נתן "תזכורות" גלויות וברורות לכך שהוא קיים, על ידי עשיית ניסים. "נס" פירושו, שהבורא עושה פעולות החורגות מההנהגה הרגילה. ההנהגה הרגילה של העולם קרויה "טבע", וכשהבורא חורג מההנהגה הרגילה, הדבר מתפרש אצלנו כ"נס".

מבחינת האדם, מצב נורמלי זהו כאשר השמש זורחת, השמים "צבועים" בתכלת, אנשים בריאים, גשמים יורדים בעתם והתבואה גודלת כמצופה. לעומת זאת - מחלות, עצירת גשמים ושאר פורענויות, נתפסים אצלנו כאל מצב לא נורמלי. זו הסיבה, שכאשר אדם מתעורר בבוקר והוא מרגיש טוב ורענן, הוא אינו מתפעל מהעניין ולא אומר לעצמו – "מדהים, איזה יופי, אני מרגיש טוב ורענן". הוא אפילו לא חושב על זה. ואילו כאשר אדם מתעורר עם כאב ראש וחום גבוה הוא אומר לעצמו – "אוף, מה קרה שאני לא מרגיש טוב...".

פרשת וארא מציינת שבע מתוך עשר המכות שהביא הבורא על מצרים. המכות כולן – ללא יוצא מן הכלל, חרגו מגדרי ה"טבע" ומההנהגה הרגילה שהנהיג הבורא מאז ברא את העולם, וזאת כדי ללמד את האנושות שהבורא שולט על הטבע, ואין עוד מלבדו. הלימוד נועד בעיקר עבור בני ישראל,  שיזכרו זאת לנצח.

מטרת הניסים הגלויים היא "להשליך" תודעתית על הניסים הנסתרים ועל הטבע הכללי. זו הסיבה שמצוות מעשיות רבות נעשות זכר ליציאת מצרים.

כשהבורא שלח את משה רבנו לגאול את בני ישראל, משה סרב בטענה שעל פי דרך הטבע הוא לא יצליח במשימה, משום שהוא כבד פה וכבד לשון. הבורא ענה למשה על טענה זו, תשובה האמורה להיות בסיס חייו של כל יהודי באשר הוא: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר, הֲלֹא אָנֹכִי - השם" (שמות ד', י"א). רבי נפתלי צבי יהודה ברלין - הנצי"ב מוולאז'ין – בביאורו לתורה על פסוק זה, כותב כך: "שינויים המתהווים באנשים – זה מדבר וזה אילם וכדומה, אף על גב שהוא נראה בא במנהג העולם, ויש סיבה טבעית על מה הוא נעשה אילם או חרש, מכל מקום, מי סיבב הטבע? הלא אנכי השם. ואם כן, גם זה בא בכוונה ממני – שתהיה אתה כבד פה וכבד לשון".

כשם שדיבור, ראייה ושמיעה, הנראים לנו כמצב טבעי, הם באים מחמת רצון השם, גם אילמות, עיוורון וחרשות, באים מרצון השם למטרה מסוימת.

ניתן לראות עניין זה בתפילת "שמונה עשרה". בתחילת התפילה, עוד בטרם פותחים אנו את פינו בתהילה ובקשות לבורא עולם, אומרים אנו: "השם שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך". מדוע פותחים אנו במשפט זה? משום שלפני שאדם עומד בתפילה בפני הבורא על בקשות גדולות כמו דעת, שכל ובינה, בריאות, חיים, בניית ירושלים, שלום ועוד, אדם מחדיר לעצמו, שבורא עולם לא אחראי רק על הדברים הגדולים, אלא גם על הדבר ה"פשוט" והרגיל ביותר – פתיחת השפתיים.

בימי החנוכה, מוסיפים אנו קטע נוסף לתפילת שמונה עשרה, באמצע ברכת "מודים". בברכת "מודים" אנו מודים על הפעולות היומיומיות – "נודֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ. וְעַל נִשְׁמותֵינוּ הַפְּקוּדות לָךְ. וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יום עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאותֶיךָ וְטובותֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבקֶר וְצָהֳרָיִם", ומיד אנו מוסיפים את ההודאה על נסי חנוכה "החריגים" – "על הניסים ועל הפורקן...". ישנה גרסה שאומרים "ועל הניסים", עם ו' החיבור. לאמור – אנו מודים בנשימה אחת על הניסים העל-טבעיים, כמו על הנסים שבכל יום ויום ובכל רגע ורגע.

זו האמת היהודית – "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, הכל בגזירת עליון" (רמב"ן, סוף פרשת בא).

דוד המלך כותב בתהלים: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהלים י"ט). אותם שמים שאנו רואים מחלון ביתנו בכל רגע נתון, הם מספרים סיפור בכל רגע. כל מה שצריך הוא להטות את האוזן.

זהו המסר העיקרי של מכות מצרים.