במחשבה תחילה לפרשת וארא: המשפט ש"קנה" חולה סופנית ונגע בחייהם של מאות אנשים

"זה חשבון פשוט, אדוני", מסביר פקיד הבנק, "מינוס ועוד מינוס שווה פלוס".

הלקוח זוקף גבה בתמיהה. "איך זה ייתכן?".

"לא לך", מחייך הפקיד ביבושת. "לבנק"...

* * *

פרשתנו נפתחת במילים "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני השם". שתי נקודות טעונות ביאור: א. תחילה מוזכר שם אלוקים ובסוף שם הויה. ב. למה הקב"ה צריך "להזדהות" בפני משה ולומר לו "אני השם".  

רש"י עומד על כך ומסביר: בסוף הפרשה הקודמת עומד משה ושואל את הקב"ה בכאב: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך?!".

על כך עונה לו השם בפסוק שלפנינו: "וידבר אלוקים – דיבר איתו משפט" על ששאל משה "למה הרעותה". ו"אני השם", מבאר רש"י שהקב"ה מסביר למשה שהוא הבטיח לאבות שיגאל את בניהם והוא נאמן לשלם שכר למתהלכים לפניו, "ולא לחינם שלחתיך, כי אם לקיים דברִי שדיברתי לאבות הראשונים".

והיכן התשובה לדברי משה, ששאל "למה הרעותה לעם הזה"?

אל הרב אברהם טוורסקי, פסיכיאטר מומחה, הגיעה אישה מבוגרת יחסית לטיפול: היא חלתה במחלה מסוימת, ומפאת גילה הלא צעיר, הכאבים הכריעו אותה ולא נותר בה פנאי נפשי לטפל בעצמה או בבני משפחתה.

היא הגיעה אל הפסיכיאטר בשאלה אחת כאובה: "אני נתונה בכיסא גלגלים, מהווה נטל לבני המשפחה ולצוות הרפואי, לא מסוגלת לעשות כלום ואין לי שמץ מושג מה אני אמורה לעשות כרגע. למה אלוקים משאיר אותי פה כשאני כל כך סובלת ואין שום דבר שאני יכולה להועיל בו?".

טוורסקי הבין מיד שכאן הפסיכיאטריה לא תעזור לו ולא תקדם אותו. הוא פנה לאביו, האדמו"ר מהורנסטייפל, בבקשת עצה מה עונים לנפש אומללה זו.

תשובתו של האב הייתה שאין לנו עסק בחשבונות שמים, איננו יודעים מדוע הקב"ה משאיר אנשים מסוימים ואילו אחרים מסיימים את תפקידם. אך הוא הבהיר לבנו: אדם שמתמודד עם ניסיון כלשהו, עליו לחפש מה הוא יכול לעשות במצבו הנוכחי, את זה עליו לעשות הכי טוב.      

טוורסקי ביקש מהגברת לערוך ניסיון לתקופה קצרה: להתעלם מעט מצרותיה ומכאביה, ולבדוק היכן היא יכולה להועיל לזולת מהמקום שבו היא נמצאת.

בין יתר הנקודות שהאיר לה הרב טוורסקי, הוא הסב את תשומת לבה לכך שיש אנשים הרואים בה מודל לחיקוי, לפחות אלו מבני משפחתה הצעירים שהיא הדוגמה שעומדת מול עיניהם. "אם הם יראו שאת מתמודדת בצורה מעוררת השתאות עם הייסורים שלך – תהפכי עבורם מודל לחיקוי ודמות להערצה".

מסתבר שהמשפט הזה קנה אותה, ושינה את כל המצב: היא החלה להתאמץ ולשנע את כיסא הנכים במחלקות בית החולים כאשר הכאבים אפשרו זאת, התבדחה עם החולות האחרות ועודדה אותן, העניקה תשומת לב לאלו שהגיעו לבקר אותה ועוד ועוד. הדלק לכל המאמצים, שהיו כרוכים בכאב והתגברות לא מועטים, היה הרצון להוות דוגמה להתמודדות ומודל לחיקוי.

שנה לאחר מכן, הגיעו קרובי משפחתה של הגברת אל טוורסקי וסיפרו בהתפעלות: המשפחה שלנו – משפחה ענקית ודי מפוזרת – מכונסת כולה באחדות שקשה לראות במקומות אחרים. המנצחת הראשית על חיבור הלבבות והאכפתיות בין כל מאות בני המשפחה הקרובים והרחוקים – אמא שתחיה, מכיסא הגלגלים שלה ומתוך ייסורים שכמעט לא מאפשרים לתפקד...

במענה לשאלת הפתיחה, שמעתי לבאר בדרך רמז: הקב"ה משיב למשה שלפעמים הוא מתגלה במידת הדין (וידבר אלוקים אל משה), אולם המטרה של כל זה היא תכלית של טוב במידת הרחמים (ויאמר אליו אני ה'). את התוצאה הטובה באמת – לפעמים רואים רק בסוף, עד אז כדאי לתת בו אמון.

* * *

סיפורים רבים ניתן לספר על רע שהפך לטוב ועל השגחה פרטית מופלאה, אולם דומה שאת היכולת לראות את הטוב בתוך ה"רע" – אנו די מתקשים.

שוכחים לפעמים שכל מינוס שמגיע מאיתו יתברך הוא פלוס גדול, ובשונה מהבנק, הפעם הפלוס הוא עבורנו. כל שעלינו לעשות הוא להתבונן במצב הנוכחי, בחלק הקשה שהובא לפתחנו ואיתו להתמודד בכלים שקיבלנו.

גם כאשר הקב"ה נמצא בלבוש של "אלוקים" הוא תמיד מזדהה ולוחש "אני השם", במידת הרחמים. צריך רק לדעת להקשיב.