סיון רהב מאיר על האידיאולוגיה הלא כל כך אידיאולוגית של הפוליטיקה

1. וכך הסברתי לילדים השבוע: לא, בשום מקום לא עושים את מה שאבי גבאי עשה. אולי בריאליטי אכזרי במיוחד. אין סיכוי שמנהל בית הספר שלכם יפטר ככה מורה, או שמנהל מסעדה יפטר ככה מלצר, בהפתעה, מול המצלמות, מול כולם. יש אינספור דרכים אחרות להנהיג ולהוביל. הדחה מעליבה כדי לצאת עאלק־גבר־גבר אינה אחת מהן. זה בכלל לא משנה מה עשתה לבני בעבר בפוליטיקה הישראלית, וכמה נאמנות היא גילתה. דרך ארץ קדמה לשמאלנות. הלוואי שמה שגבאי חשב שיחזק אותו בסקרים, דווקא יחליש אותו. כי בעצם, לא היא הושפלה ביום שלישי השבוע. הוא הושפל.

2. רחמים על המגזר הסרוג. שוב הוא על שולחן הניתוחים. טריליוני מילים נכתבו על יחסי בנט והרבנים בציונות הדתית. עלוני שבת שלמים מתפלפלים כבר שנים על קוטר הכיפה שלו. אבל השאלה היא לא תיאולוגית, היא פסיכולוגית. כלומר, הפסיכולוגית. רעיית ראש הממשלה.

בואו נעשה סדר: נפתלי בנט ואיילת שקד הם בשר מבשרה של תנועת הליכוד. הם היו אמורים לפרוח שם כבר מזמן, ולהניח למפלגת הציונות־דתית לנפשה, אלמלא היחסים האישיים עם הזוג נתניהו. שקד ניהלה את לשכת נתניהו כשהיה ראש אופוזיציה, וצירפה ללשכה את בנט כראש המטה. שניהם פרשו בנסיבות עגומות "(שרה ואני היינו בעיקר בקורס טרור ביחד", אמר בעבר בנט). שקד כבר התפקדה לליכוד ואף נבחרה למוסדות המפלגה כחברת מרכז, דרך סניף קריית ארבע. 55 איש הצביעו עבורה שם בשנת 2012. באותם ימים התייעצה עם פעילים אם להתמודד על המשבצת המשוריינת למחוז תל־אביב. השניים הבינו שאין להם שם שום סיכוי, ניסו להקים מפלגה משלהם, ואז אורי אורבך ז"ל הבריק: בואו לבית היהודי. בראשותם הפכה המפלגה שהייתה תמיד חביבה וקרובה לנתניהו, למוקצית. למרות שהם מיהרו להמליץ עליו, הוא לא מיהר להכניס אותם לשתי הממשלות האחרונות שלו, ובטח שלא לתת לבנט את משרד הביטחון. שניהם כיכבו ברמה האישית והצטיינו במשרדיהם, אבל במקביל – בנט מצא את עצמו מנהיג את הציונות הדתית. זה היה מצב מביך ומוזר למדי לשני הצדדים, אפילו משעשע. בנט יצא מופסד, כי הרי המגזר לא בוחן תמידית את יולי אדלשטיין, זאב אלקין או ציפי חוטובלי. רק בציציותיו בדקו כל הזמן. חזון הרב קוק הגדול יצא מופסד גם הוא. תנועה שמקדשת את השילוב של תורה ועבודה צריכה פרזנטורים שונים, לא כאלה שנתקעו כאן במקרה.

עשור חלף, אבל הם עדיין תקועים: נתניהו עדיין ראש הליכוד. הציונות הדתית עדיין דתית. ההמצאה החדשה, מפלגת ימין־חילוני־דתי שאינה הליכוד, היא סיכון גדול. אבל לפני כל האידיאולוגיה שמכניסים לדיון, צריך רק לזכור שזה לא כל כך אידיאולוגי.

3. ומה באמת קרה השבוע? לצד הקצף הפוליטי קרו פה השבוע ארבעה דברים גדולים. אפילו נצחיים.

נתחיל בברזיל. קטעי הווידיאו המרגשים שרצו כאן מהביקור של נתניהו הם חתיכת תזכורת מי אנחנו ומה אנחנו אמורים להיות לעולם. מקור גאווה, השראה, התרגשות. הביקור המדיני המרשים הוא לא רק פרסונלי. נתניהו מייצג שם את הרעיון היהודי־ציוני כולו. אנשים לא צעקו "ביבי" אלא "ישראל". הרי אפילו עם משלחת העיתונאים מישראל עשו שם סלפי נלהבים. עצם האזכור של המילים "ירושלים" או "ציון" מעורר במיליונים שם צמרמורת. זה משמח ומחייב גם יחד.

וזה קשור לעוד כותרת שפורסמה השבוע: התייר הארבעה מיליון הגיע לארץ ביום ראשון. אז נכון שנזכור מהשבוע הזה בעיקר את המבוכה בין גבאי ולבני, אבל אם נעשה זום־אאוט, המגמה הזאת בתיירות חשובה פי מיליון. כלומר, פי ארבעה מיליון. שיא של כל הזמנים נשבר השנה, עם עלייה של 13% לעומת השנה הקודמת, ומאות אחוזים לעומת העבר. בשתי מילים: התיירים נוהרים.

גם ברובע היהודי בירושלים התרחשה היסטוריה קטנה: ביום שלישי החלו רשמית העבודות לשיקום בית הכנסת "תפארת ישראל". מדובר בבית הכנסת המרכזי של היישוב הישן שנחנך כבר ב-1872. המקום היה אבן שואבת לא רק לירושלמים. יהודים מחו"ל נהגו לשלוח כלי כסף וזהב כדי לקשט אותו ולהרגיש שותפים, וגם מי שלא יכול היה לעלות לארץ, קנה שם כיסא באופן סמלי. המקום נהרס ונבזז על ידי הירדנים מיד לאחר כיבוש העיר העתיקה ב-1948, ממש כמו שכנו, בית כנסת "החורבה". הכוונה להשמיד ולמחוק דווקא את המקומות האלה הייתה ברורה. את "החורבה" פתחו מחדש לפני כמה שנים והמקום שוקק חיים. עכשיו הגיע התור לתקן גם את העוול הזה, ולהחזיר את "תפארת ישראל" לתפארתו. אגב, במהלך עבודות החפירה שנערכו שם לאחרונה, לקראת השיפוץ, התגלו מגוון ממצאים ארכיאולוגיים, ביניהם משקולת מבית שני שעליה כתוב "קתרוס", שם של כהן גדול שמוזכר בתלמוד.

אבל עוד אירוע דרמטי התרחש השבוע, שלילי מאוד, וגם הוא חשוב יותר מכל שריון או מפלגה חדשה: בג"ץ החליט שהרכב מורחב של 11 שופטים ידון בעתירות שהוגשו נגד חוק הלאום. באופן אישי, התנגדתי לחוק הלאום, אבל אני מתנגדת עוד יותר לאקטיביזם הזה. מנין הסמכות של בג"ץ לדון בחוק יסוד שחוקקה הכנסת? ואם כן, למה צריך יותר מהרכב רגיל של שלושה שופטים? זה תקדים מסוכן. יש שופטים בירושלים, אבל יש גם מחוקקים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".