"הקמט הזה בין הגבות? ראיתי אותו בכל פעם שקימטת את מצחך"

דפיקה בדלת.

אני פותחת ומזהה אותה, נפגשנו בכמה הזדמנויות, ועדיין כנראה שהבטתי בה במבט תמה. "מה את עושה כאן?".

היא מבקשת להיכנס, ואני מגלה התנגדות פנימית. אבל נימוסין זה דבר חשוב. "בואי, תיכנסי".

היא מתיישבת על הספה בזמן שאני ניגשת למטבח למזוג לנו משהו לשתות, מרוויחה לעצמי עוד קצת זמן לפני שאפגוש בה שוב לשיחה צפופה.

אני יודעת שאנו שייכות זו לזו, אבל החיים הובילו בדרך קצת אחרת. פגשתי הרבה בחיי, והיא באה רק לרגעים. היא לא הכי מוכרת, אך כשהיתה – עשתה לי טוב, ואז הלכה. בכל פעם. ולא בגללה, בגללי, בגלל דברים אחרים שלא קשורים אלי או אליה.

אני יושבת מולה, מגישה לה כוס שתיה.

היא לא נראית עייפה. היא מלאת חיוניות.

"לא נפגשנו זמן מה", היא פותחת. "אשמח להיות חלק מחייך. אם רק תאפשרי לי...".

עוד לפני שהיא ממשיכה, אני חותכת אותה.

"תקשיבי, עם כל הכבוד, עבדתי קשה להגיע לאן שאני נמצאת. בשתי ידי בניתי חיים גם כשלא נכחת. התאמצתי, הזעתי, דיממתי ובכיתי. נפלתי וקמתי אינספור פעמים. לא עצרתי לחפש אותך, עבדתי עם מה שיש. מה נראה לך, שחיכיתי לך? והנה, תראי – כל מה שיש לי היום, יש לי בזכות כוח רצון שלי בלבד, והרבה סיעתא דשמיא".

היא מביטה בי בשקט ובחיוך עדין, כי ככה היא היתה ותמיד תהיה.

"אני מכבדת את כל המסעות שלך ולא לוקחת ממך טיפת קרדיט". כשהיא אומרת את זה, עולה לי גוש בגרון. "אני צופה בך מן הצד ומאפשרת לך לשחק במשחק של הגדולים, ואכן גדלת. השגת דברים, בנית עולם לך ולילדיך. אף אחד לא יקח את זה ממך".

"נכון מאד!", אני אומרת בתרעומת.

היא לא נעה לפי טון הדיבור שלי, וממשיכה: "אני לא נגדך, אני אוהבת אותך, רוצה לתת לך את מה שמגיע לך. זה שלך".

אני שותקת ומסתכלת למטה, לא ממש יודעת מה לחשוב או להגיד.

"אני יודעת... אני רגילה שלא ממהרים לקבל אותי. כל האנשים שנלחמו אותו הדבר. קשה לכם".

"אל תכלילי אותי", אני אומרת.

"צודקת, אז אדבר רק עליך. אבל תדעי שאת לא היחידה. הקמט הזה בין הגבות? ראיתי אותו בכל פעם שקימטת את מצחך. ראיתי אותו מתעמק עם השנים, עד שכבר הפך לחלק מפניך. הייתי שם גם בכל פעם שהבטת במראה במחשבה להעלים את הקמט בכל אותם טיפולים קוסמטיים, ובחרת להשאירו כפי שהוא. אני חלק מההחלטה שלך להישאר כפי שאת".

התחלתי לחשוב כמה היא חלק ממני, כמה אני שולטת בנוכחות שלה בחיי. הרגשתי כעת רגועה יותר. היא דיברה בצורה מקבלת ולא מאיימת, ורמת החרדה שלי ירדה מעט.

"תקשיבי, אבל... כיף לי איתך, באמת. אבל אני זו אני, ואני מכירה דרך מסוימת מאד. את מצפה שאשתנה פתאום? שאזרוק את הכל ואבוא איתך?".

"חלילה", אמרה, והתיישבה קרוב יותר. "למה את חושבת שאת צריכה לזרוק הכל? הרי עמלת, לא? מי זורק את פרי עמלו? את עשית את מה שהיה עליך לעשות. את לא יכלת להיעזר בי. את קיבלת כלים שהניעו אותך קדימה, כי זה מבנה הנפש שלך... אבל אני לא באתי משום מקום. את בראת אותי!".

"אני בראתי אותך???", הייתי מבולבלת.

"כן, את בראת אותי יש מאין. תסתכלי לאחור על כל החיים שלך, את שוכחת?

"בראת אותי כשהוכחת לעצמך שאת מסוגלת ללמוד ולקבל הצטיינות בסטאז' למרות ציוני תיכון עלובים, זוכרת? הייתי כשחשת כמה העמל משתלם. בראת אותי כשטיילת בארץ וטיפסת על גבעות והבטת בנוף, זוכרת? בכל פעם שאתגרת את עצמך וצברת חוויות חדשות. את בוראת אותי בכל ערב כשאת מביטה בבנייך לאחר שנרדמו. שימי לב".

והתחילו לעלות בי רגעים בהם שיתפנו פעולה. לפעמים היא הגיעה מאליה, ולפעמים גם התפללתי לבואה.

"טוב, מה עכשיו?".

"תעצמי עיניים. חפשי אותי בעבר שלך. ספרי לי מה את רואה – איפה את רואה אותי?".

הבטתי לה בעיניים ונשמתי עמוק לפני שעצמתי את שלי. " אני רואה... אני רואה אותך בחיבוקים של סבתא, אני רואה אותך... בעיניים של אנשים כשעושים עבורם משהו נוגע ללב, אני רואה אותך בחברת שיחה עם חברה קרובה...". נותרתי עם עיניים עצומות, מאפשרת לה לגדול בתוכי. ואז פקחתי אותן בבת אחת. "חכי!", לפתע זו היא שאסרטיבית מאד.

'חכי עם המגננות! אני יודעת מה המהלך הבא שלך. להגיד לי ללכת, ושאת תבחרי מתי לקרוא לי בחזרה. יודעת מה? זה בשליטה שלך לחלוטין, אבל דעי לך שכל המסעות שלך היו בדרך אלי.

מה חשבת, שנלחמת לשם המלחמה? משעמם לך? איזה מן אדם מדמם ללא מטרה? כולם נעים קדימה גם את. אלי. כדי שאהפוך לחלק מחייך. אז כל מה שהשגת? כל זה כדי לאפשר לי מקום. וכל מה שתשיגי מעתה יהיה הרבה יותר שלם כשאני נמצאת. אעזור לך בהחלטות שקולות, אעזור לך לקום ולהירדם עם חיוך. יהיו זמנים שכוחות אחרים ישלטו, אבל בנינו, את הרי רוצה שאהיה הרוב השולט בחייך. רק שאת מפחדת, וזה טבעי. בחירה בלא מוכר מכריחה אותנו לנטוש את הידוע, וחוסר ודאות זה באמת מפחיד".

כל מה שאמרה היה די הגיוני, ועדיין משהו היה חסר.

"את לא נוטשת שום דבר ששיך לך, או חלק ממך. את בוחרת בכוחות אחרים שיניעו אותך, זה הכל. וכן, כמו גבעה שטיפסת עליה, כמו ציון של מבחן, כמו לידה של בן... זה יכאב, וממש שם אהיה לקבל את פנייך ולחבק אותך. כמו הפעם שאביך אמר לך לקפוץ ממתקן גבוה בגן משחקים, חששת שלא יתפוס אותך ותפלי – ועם זאת קפצת. גם שם בראת אותי.

ואת תבראי שוב, כשתשחררי בכל פעם, ותבחרי בי כמטרה, ותעשי דברים חדשים. וככל שיהיו גדולים – אהיה גדולה באותה המידה, כתמורה.

חייכתי והודיתי לה. נפרדנו כשאני מבטיחה לה שאשתדל לברוא אותה שוב ושוב.

היא חייכה, גם ידעתי שאם אתן לה מקום היא תבוא יותר.

ושם, על סף הדלת, אני והנחת התחבקנו ארוכות, מחכות לבאות.