ילד שחסכו ממנו משברים, לא יוכל להתמודד איתם בעתיד

הביטחון העצמי אינו תכונה מולדת, אלא תכונה נרכשת. הוא מושפע מחוויות שונות שחווינו בעבר, לעיתים אפילו בגילאי הילדות המוקדמת, בשלבי החיים הראשונים.

ניקח לדוגמה פעוט בן שנתיים, שמנסה לבנות מגדל מקוביות. הוא מציב קובייה אחת, מעליה קובייה נוספת, אולם כשהוא מציב את הקובייה השלישית – כל המגדל קורס... הפעוט כמובן פורץ בבכי, הוא מתוסכל, וכאן, עומדות בפני אמו שתי אפשרויות: היא יכולה להרגיע אותו, ולבנות במקומו את המגדל. בטווח הקצר, זו השיטה היעילה ביותר כדי להקל על הילד. מהר מאד הוא יפסיק לבכות, ויעבור למשחק הבא... אבל בטווח הארוך, גישה זו גורמת לפעוט להפסיד משהו משמעותי ביותר בחייו: את תחושת ההצלחה, ואת יכולת ההתמודדות עם משבר.

ילד שחסכו ממנו משברים, מפתח אמונה על פיה הוא אינו מסוגל להתמודד עם משברים. תחושה זו, מתורגמת באופן אוטומטי לתחושת חוסר בטחון עצמי, שכן אם האדם אינו מסוגל להתמודד עם משברים – הרי שכל משבר יכול להכניע אותו, וממילא, הוא חלש ביחס לחיים הרצופים במשברים.

לפעמים נפגוש ילד שהצליח מאד בישיבה קטנה, אבל כשהוא הגיע לישיבה גדולה – הוא נשבר מהר מאד. מדוע? משום שבילדותו – לא לימדו אותו להתמודד כיאות עם משברים, ולכן, ברגע שבו צצו קשיים עם המעבר לישיבה גדולה, בה הדרישות גבוהות יותר והיחס האישי מצומצם יותר – הוא עמד חסר אונים מול המשברים שפקדו את חייו, הרים ידיים ונכנע...

אבל אם נחזור כעת אל הילד בן השנתיים, שהמגדל שבנה קרס – נגלה כי ישנה דרך נוספת בה אמו יכולה להתמודד עם התסכול והאכזבה שלו: היא יכולה ללמד אותו, שלא קרה שום דבר... שבע יפול מגדל – וקם... היא יכולה לעודד אותו לנסות שוב, ושוב, ושוב – עד שהוא יצליח בסופו של דבר. באופן זה, הילד יחווה את תחושת ההצלחה – שהרי הוא התמודד והצליח לבנות את המגדל בעצמו, אבל חשוב מכך: הוא ילמד להכיל את המשבר, להתמודד מולו, ולהתגבר עליו!

כשהילד הזה יצא אל החיים, בחיידר, בישיבה קטנה, בישיבה גדולה, או בהמשך חייו כבוגר – הוא יהיה מצויד בכלי שאין ערוך לשוויו: הוא ידע להתמודד עם משברים! הוא לא יקרוס כתוצאה מכל משבר חולף... הוא יצליח להתגבר על משברים, הוא יצליח לעמוד מולם, ולהמשיך בדרכו אל ההצלחה... ממילא, הוא גם יהיה חדור בביטחון עצמי, שהרי הוא יודע שיש ביכולתו להתגבר על משברים שיצוצו בחייו – מבלי לקרוס ומבלי להתמוטט!

להבנה הזו, אודות הגורמים לחוסר בטחון עצמי ואודות חשיבות יכולת ההתמודדות לגבי המשך החיים – ישנה חשיבות רבה, מעבר להבנת המנגנון כשלעצמו. משום שכהורים, מוטלת עלינו אחריות גם לדאוג לחוסנם הנפשי של ילדינו, ולנהוג עמם באופן שיאפשר להם להתמודד היטב במהלך המשך חייהם הבוגרים!

כהורים עלינו לזכור, כי אין אדם שאינו חווה משברים בחייו. אין מי שמצליח תמיד. הדרך היחידה בה אנו יכולים להעניק לילדינו את יכולת ההתמודדות מול משברים – הינה באמצעות כך שנתמוך בהם ונעודד אותם כאשר הם ניצבים מול משברים קלים בילדותם, ונלמד אותם להתמודד עם המשברים הללו בהצלחה! רק על ידי אימון של השריר הזה, של ההתמודדות מול משברים – נוכל להעניק לילדינו את החוסן הנפשי שילווה אותם למשך כל חייהם!

עידוד ופרגון

כיצד נעודד את הילד להתמודד עם המשבר ולא להיכנע מפניו?

הכלי העיקרי העומד לרשותנו, הינו: עידוד ופרגון! הכלי הזה יעיל מכמה סיבות: ראשית, הוא מעצים את הילד, מפתח את הביטחון העצמי שלו, מחדיר בו את התחושה שהינו יכול ומסוגל להתמודד עם משימות ומשברים, וממילא – הוא יגרום לו לנסות להתמודד, וגם להצליח.

(צילום: shutterstock)

אם תגובתו של ההורה תהיה: "אוי ואבוי... מסכן... מה אתה יכולת לעשות? זו לא היתה אשמתך" – המסר הוא: המשבר גדול מכפי מידותיך ואתה מהוה קרבן של המציאות. אולם אם התגובה תהיה: "אכן, זה לא נעים, אבל אני בטוח שאתה תצליח להתמודד!" – הרי שזו תגובה מעצימה, שתגרום לילד להרגיש שהוא מסוגל להתמודד, תביא אותו לנסות לעשות זאת, ובסופו של דבר תגרור בעקבותיה את ההצלחה.

אולם מעבר לכך: כל אדם, ובפרט ילד – אוהב שמפרגנים ומחמיאים לו. אנשים מוכנים לעשות דברים גדולים מאד, בכדי לזכות להערכה. ואם הדברים אמורים במבוגרים – הרי שבילדים אמורים הם בקל וחומר בן בנו של קל וחומר... כאשר הילד יתרגל לכך, שהתמודדות עם משבר גוררת בעקבותיה הערכה, פרגון ומחמאה – הוא יהיה מוכן להתאמץ רבות בכדי לזכות בהערכה הזו.

ככלל, חשוב לדעת, שכאשר נבנית בין ההורה והילד מערכת של "חיזוקים" ו"פרגון" – הילד נהפך במידה מסוימת ל"תלותי" בהורה מבחינה זו, שהוא מוכן להתאמץ בכדי להמשיך את גלגל הפרגון. התלות הזו, בדרך כלל, חיובית. היא תגרום לילד להרגיש שייך יותר אל הבית ואל המשפחה הגרעינית, ותמנע ממנו להיסחף אחרי חברה שעלולה להוביל אותו למחוזות הרחוקים מהדרך בה הוא חונך וממילא גם ממערכת החיזוקים שהוא מצפה לה מצד הוריו.

ביטחון עצמי בגיל ההתבגרות

כמו כן יש לדעת, שגם בגיל ההתבגרות – ביכולתנו כהורים להשפיע רבות על מידת הביטחון העצמי של המתבגר, כאשר לשם הצלחת המשימה, כמה מפתיע, נדרש מאתנו עצמנו להיות חדורים בביטחון עצמי...

גיל ההתבגרות, מטבעו, מתאפיין בקונפליקטים רבים בין המתבגר ובין הוריו. השאיפה של המתבגר לעצמאות בקבלת החלטות, לבדיקת גבולות, ולפיתוח האישיות שלו – עשויה לגרור בעקבותיה חיכוכים רבים, שלא ניתן להתעלם מהם או לטאטא אותם אל מתחת לשטיח. ועדיין, ישנה משמעות רבה ביותר לשאלה כיצד אנחנו מנהלים את הקונפליקט שבינינו ובין המתבגר הפרטי שלנו.

וכך, חשוב לשים לב למספר נקודות והנחיות יסוד.

ראשית, אם אנו רוצים לנהל שיחה בנושא טעון עם המתבגר שלנו, כדאי לעשות זאת בזמן שבו הוא פנוי טכנית ורגשית. אין טעם לנסות לנהל את השיחה הזו על רגל אחת, רגע לפני שהוא צריך לצאת מהבית... וגם לא כאשר הוא לחוץ או עסוק במשהו אחר שמעניין אותו הרבה יותר מהשיחה הזו. הניסיון לנהל את השיחה בצורה מאולצת, בזמן טעון ולחוץ – מקטין מראש את הסיכויים לכך שהיא תהיה יעילה ופרודוקטיבית. כאשר המתבגר עסוק – הוא כלל אינו פנוי רגשית כדי לשמוע את הדברים שנאמרים, על אחת כמה וכמה – להפנימם.

באותה מידה, חשוב שגם אנו נגיע אל השיחה כשאנו רגועים, ולא בזמן שאנו כועסים, מרוגזים או מלאים ברגשות אשמה. רגשות מהסוג הזה עשויים לגרום לנו לעשות טעויות שנתחרט עליהם לאחר מעשה, אולם מעבר לכך, הם גורמים לכך שאנו לא ננהל שיחה עניינית – אלא שיחה מניפולטיבית...

למעשה, כל שיחה שאינה מתמקדת בבעיה עצמה ואינה יוצרת דיאלוג שחותר לפתרונה – הינה שיחה מניפולטיבית, שכן היא משתמשת ברגשות בכדי להכריע קונפליקט אובייקטיבי וענייני. למשל: אם אנו מצפים מהמתבגר שיסכים עם עמדתנו, רק כדי שנפסיק לכעוס – זו גישה מניפולטיבית, שכן היא אינה חותרת לפתרון של הקונפליקט בצורה של דיאלוג ענייני – אלא מנסה להכריע אותו תוך שימוש ברגשותיו של המתבגר.

גם לצורה בה מתנהלת השיחה עצמה, ישנה חשיבות רבה: יש לשבת בנחת מול המתבגר או לצדו, לשמור עמו על קשר עין, ולדבר איתו בגובה העיניים. לא לרכון מעליו, ולא לנהל את השיחה תוך התעסקות באינספור נושאים אחרים. חשוב להדגיש למתבגר שאנו שמחים שביכולתנו לנהל את השיחה הזו בצורה רגועה ועניינית, חשוב לפרגן ולהחמיא לו במהלך השיחה, ומומלץ גם להתבדח מעט בכדי לפוגג את המתח...

(צילום: shutterstock)

מלבד זאת, חשוב לנסח את המסרים שאנו מבקשים להעביר למתבגר, בצורה חיובית. לדוגמה: אין טעם לומר משפט בסגנון של "לא יתכן להמשיך כך, כשאתה לא מושיט יד לעזרה בבית". במקום זאת, ניתן וראוי לומר משפט בסגנון שונה: "מאד חשוב לי לראות אותך מושיט יד לעזרה! העזרה שלך יכולה להיות משמעותית מאד עבור הבית ולתרום רבות!". להבדיל מהגישה הראשונה, שהיא גישה מקטינה המאיימת על בטחונו העצמי של המתבגר – הגישה השנייה מעצימה, ואדרבה: מחזקת אותו ומגבירה את הביטחון העצמי שלו.

כמו כן, יש להימנע מהאשמה. אין טעם לומר למתבגר: "אתה לא בסדר! למה עשית כך וכך?", משום שמשפט בסגנון זה יגרום לו לנסות להתגונן, יפגע בביטחון העצמי שלו ויקשה עליו לקבל את המסר שאנו מבקשים להעביר לו. לעומת זאת, משפט בסגנון של: "היינו רוצים שבפעם הבאה ההתנהלות תהיה שונה", או "היה יותר טוב ונכון אילו היית נוהג כך" – אינו פוגע בביטחון העצמי, אינו דורש התגוננות, ובשורה התחתונה: סיכוייו להתקבל – גבוהים משמעותית.

ועוד נקודה חשובה: יש להראות למתבגר, שאנו מקשיבים לו ושומעים את מה שיש לו לומר. כשאנו מדברים על "הקשבה" – הכוונה אינה רק לתת לו את ההזדמנות להשמיע את דבריו, אלא להראות לו שאנו מפנימים, מבינים, ומתייחסים לדברים ברצינות. למשל: ניתן לחזור על מה שהוא אמר, ולוודא שהבנו היטב את עמדתו.

באופן זה, אנו גורמים למתבגר לחוש שאנו מכבדים אותו ומעריכים את דעתו, מה שיגרום במישרין לפיתוח הביטחון העצמי שלו, והלא כבר אמרנו: ככל שהביטחון העצמי גבוה יותר – כך, ביחס ישיר, עולה היכולת להיות גמיש ופרגמטי יותר... כאשר המתבגר יחוש שאנו מכבדים את דעתו ומעריכים אותו – יהיה לו הרבה יותר קל לקבל את דעתנו בסופו של דבר, ולהבין את ההיגיון הטמון בה.

וכמובן, אין לשלול את האפשרות, שאם נקשיב לדבריו של המתבגר וננסה להבין אותם – אנו נגלה כי יש בהם מן הצדק, גם אם במידה מסוימת, וזו לא בושה לקבל את דבריו באופן גורף או אפילו במידה מוגבלת...

לסיום, כאשר ישנם חילוקי דעות, לפעמים יש להשתמש בכלי של פשרה, ולהניח לגישה של "יקוב הדין את ההר". כדאי מאד להשתדל, שכל שיחה תסתיים בהסכמות, גם אם מדובר בהסכמות מוגבלות או לפרקי זמן תחומים מראש. התוצאה שניתן להשיג בגישה של פשרה, תהיינה הרבה יותר טובות מאשר התוצאות שניתן להשיג באמצעות כפיה והכתבה.

ניתן למשל להציע: "הבה ננסה לפעול לפי המתווה שהצענו למשך חודש, ואחר כך נחשוב על הדברים ביחד שוב!". ניתן גם להציע: "הבה ננסה למצוא את נקודת האמצע, שיהיה לך קל להתמודד איתה, ובעוד חודש נבחן האם ניתן להתקדם עוד". כמובן, ככל שאנו בטוחים בעצמנו יותר – נהיה מסוגלים לקבל מציאות של פשרה, בה לא השגנו באופן מלא את מבוקשנו, אולם התקדמנו ביעילות אל עבר היעד שאליו אנו חותרים.

לסיכומו של דבר: ביטחון עצמי הינו נכס חשוב ביותר, שמאפשר לאדם להשיג תוצאות טובות יותר בכל תחום בחייו, להגביר את מערך העשייה שלו, ולהגיע לרמה גבוהה יותר של שביעות רצון. ביטחון עצמי – הינו תכונה נרכשת, ועל כן, כהורים – עלינו לחתור לפיתוח ביטחון עצמי אצל ילדינו. משימה זו מתחילה כבר בילדות המוקדמת, אך היא נחוצה בכל שלב משלבי ההתפתחות, כאשר לעיתים, דווקא בגיל ההתבגרות – יש לה משקל רב במיוחד.

למחלקת נפשי בשאלתי ניתן להתקשר 073-3333331 או במייל anat@htv.co.il