הורות במחשבה חיובית: "היה לי שבוע קשה מאד... יום השישי ויכולו השמים"

בסיומה של התפילה, כאשר בסימנא טבא שבים מבית הכנסת ומקיימים "שובו לכם לאהליכם", יש לשנס מותניים ולהזדרז מעט (ללא פסיעה גסה האסורה בשבת).

כאן מצוי הדבר, שהאב היקר ובר האוריין מתעכב לשיחת עדכון עם סיעת מרעיו, בענייני דיומא העומדים על הפרק.

בל נזלזלה חלילה ובל נפחיתה בערכה ובחשיבותה של שיחה זו, שכן אז נסגרים ונחתכים עניינים העומדים ברומו של עולם, חדשות אקטואליות ועמדות פוליטיות. בהיות האב עסוק וטרוד במשך ימי המעשה, לא היה סיפק בידו לפגוש את רעיו ומיודעיו ובוודאי שלא הייתה לו הזדמנות נאותה לדון עמהם. אך עתה הגיעה שעת הכושר, ואין הדבר ניתן להידחות חלילה, שכן "תיכף לתלמיד חכם ברכה", תיכף ומיד במוצאי שבת עתידין לפנות אליו זה העומד בראש וחבר יועציו, על מנת לקבל תדרוך מעשי לשבוע הבא עלינו לטובה, לדעת את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון; ומכיוון שהמדובר הוא בצרכי הרבים וגמרא מפורשת היא "מפקחין על צרכי רבים בשבת", מטעם זה ודומיו משתהה הוא עתה.

"...כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים" – אב בחכמה ורך בשנים יקר! למרות החשיבות הרבה שבדבר וחרף נחיצות העניינים הפוליטיים הבוערים, שעל שכמך נפלה חובת היום לשאת ולתת בהם עם מיודעיך, דע כי לסבלנותם של ילדים יש גבול וקצבה ברורים מאד וקוצר רוחם הוא כידוע מן הממהרים לבוא ומאחרים לצאת, אם כן בקשתנו שטוחה לפניך, אנא התחשב נא! (הארכתי בזה בספרי "מתי ישמעו ילדי בקולי". עיין שם).

האם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה?!

עתה מגיעים סוף כל סוף אל הבית. אם סברנו לרגע כי באנו אל המנוחה ואל הנחלה, עד מהרה מתגלה להוותנו כי משגה בידינו.

דווקא אז פורצים הילדים במריבות על מקומות הישיבה ועל עמדות אסטרטגיות שונות. אלו הן מריבות על קרבה למקורות המים (מיץ ממותק) ועל שליטה במשאבים (הסלט המועדף) ומריבות שהסיבה להן עדיין לא הובררה (גם להם).

בניסיון להגיע להכרעה מהירה במאבק, הם מערבים אותנו ככוח עזר. בדרך כלל נעשה הגיוס על ידי מערכת נדנודים טורדנית עקבית ועיקשת, מלווה בקולות רמים שאינם ערבים במיוחד לאוזן.

למצב עגום זה, אליו נקלענו, השלכות ישירות עלינו. הוא מעכיר את מצב רוחנו ומדלל את המוטיבציה לנהל שולחן שבת ער, פעיל ושמח.

ההורים שיחיו, גם ללא סיוע (סיוט) נוסף, הינם עייפים ומותשים מאירועי השבוע החולף ומהקשיים שהיו מנת חלקם ונאלצים היו להתמודד עמהם, יום יום, שעה שעה; שכן "בנפשו יביא לחמו" אינו "דרור יקרא", ו"בזעת אפך תאכל לחם" איננה חופשת סוף שבוע בהרי האלפים.

יגיעה מתישה זו עושקת באכזריות את שאריות לחלוחית החשק להשקיע מאמץ לנהל שולחן שבת פעיל, חי ושמח. משהו בפנים מלחש "תן רק לסיים בהקדם האפשרי את הסעודה, להשתרע על המטה ולעבור ל'עולם שכולו טוב'" (טיבו של "טוב" זה מוטל בספק והוא בבחינת "אי אפשר לחלום בלא דברים  בטלים").

בגנים ובכיתות הגן בתלמודי התורה קיים מנהג שביום שישי ממנים "אבא של שבת", המקדש על גביע היין כדרך שהאבות עושים בבית (ובגני הבנות "אמא של שבת" המדליקה נרות).

סיפר מלמד בכיתת גן כזו על אחד הילדים, שבהגיע תורו לתפקד כ-"אבא של שבת", נטל את גביע הקידוש בידו, נאנח אנחה עמוקה ואמר בקול נשבר: "היה לי שבוע קשה מאד... אין לי כבר כוח... יום השישי ויכולו השמים...".

לעיתים גורם המתח לעימותים בין בני הזוג, ההורים, ולחילופי מילים לא נעימות; הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.

מצויים בתים בהם, למרבה הצער, חוזרת ונשנית תופעה זו בתדירות גבוהה, הופכת להרגל ואף לתמונת מצב קבועה שנחקקת ונצרבת בזיכרונם ובתודעתם של הילדים הרכים.

סיפרה לי רעייתי תחי' כי באחד מימי השישי, בעת מסיבת קבלת שבת בגן הילדות, בו כיהנה באותה עת כגננת, תיארה לפני הבנות כיצד אבא יחזור מבית הכנסת בשמחה ובמאור פנים ויכריז "שבת שלום", ואמא אף היא תשיב אמריה לו ותענה בקול "שבת שלום ומבורך!", ואז יפתח אבא בזמר "שלום עליכם מלאכי השרת" בקול ערב, יקדש על היין ויערוך את שולחן השבת.

רוב הבנות הזדהו עם התיאור האמור, תוך הנהון בראשיהן הקטנים. אך אחת הבנות התנגדה ומחתה נמרצות: "לא נכון! אבא לא יאמר שבת שלום! אבא יכעס ואמא תבכה, תמיד זה ככה, ואז אמא תלך מהשולחן אל החדר. צריך לבדוק את המזוזות בבית שלנו!...".

כך חווה ילדה בת חמש את שולחן השבת.

הסיפור אמנם נוגע ללב, אך מכיוון שלא בסיפורי נכאים עוסק מאמרנו זה, הבה נתבונן מנין עצה ומאין תושייה, וכיצד צועדים צעד אחד קדימה.

אין עצירה!

אדם כי תזדמן לפניו אבידה, מצווה הוא על השבתה לבעליה, כמאמר הכתוב "כי תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך".

אך בעת בה נתקל הוא באבידה שהטיפול בהשבתה אינו לפי כבודו – פטרוהו חז"ל מחובת ההשבה וכך דרשו את הפסוק "והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם".

פירוש: מתוך שנאמר "והתעלמת", שמשמעותו כציווי חיובי "התעלם!", ולא כשאלה "האם תתעלם?", פרשו ש"והתעלמת" יתפרש לפעמים כפשוטו, ולא כשאלה רטורית, וזאת במקרים מיוחדים כגון זקן ואינה לפי כבודו.

ביטוי זה הפך למושג מושאל: "פעמים שאתה מתעלם", לעיתים יש להתעלם מעט ולא להגיב.

אף כאן, בענייננו, נאמץ כלל זה ונתעלם מעט, העיקרון הוא להזרים את השולחן קדימה, ולא להיעצר ב"אין עצירה!".

יש להתחיל מיד בסדר הזמירות – "שלום עליכם" ו"אשת חיל" – להמשיך אל הקידוש ולא להתעכב על מנת להעיר הערות שונות: "שב ישר, תפסיק להתנדנד עם הכסא", "עזוב את הכפית", "אולי תניחי כבר למפיונים! לא חייבים ללטף אותם כל הזמן", "למה אתה לא שר יותר בקול?!"...

המציאות מוכיחה, שכאשר מגיעים למנה הראשונה – הילדים נרגעים. באשר אכלו ואף גם שתו – "ונפש נענה תשביע" – רוחם טובה עליהם, ואז הכל הולך אחרת.

קחו בחשבון שהילדים רואים את כל המאכלים ערוכים וסדורים לנגד עיניהם, ריחם מיתמר ועולה ו"אין לנו רשות (עדיין) להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". ההכנות והזמירות, הוויכוחים וההערות מתמשכים לאין קץ. "כי ארכה לנו השעה" – כמה זמן זה יארך? והמקרא צווח ואומר "לא תחסום...".

על כן, העיקרון המנחה הוא לזרום קדימה, ולהמשיך בלי לעצור.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com