מצוות שעושים "על הדרך": החינוך בביתה של הרבנית קנייבסקי

דקדוק ההלכה לא היה רק בעניינים של בין אדם למקום, אלא גם בעניינים שבין אדם לחברו. אבא ואמא שיננו באוזנינו תמיד: "היזהרו בכבוד הזולת!".

אחותי מספרת: "פעם חשבה אמא שהעלבתי את חברתי. היא לא ויתרה לי עד אשר כתבתי לה מכתב סליחה".

בכלל, אמא מעולם לא התרגזה עלינו ולא איבדה את סבלנותה, אלא אם כן היינו פוגעות בחברותינו. היא היתה מצטערת, מקפידה ומורה לנו לבקש מיד את סליחת החברה. לפעמים אף נדדה שנתה בעקבות המעשה, ובבוקר, כאשר סיפרה לנו על כך, חשנו כי עשינו דבר נורא ואיום... לעתים, כאשר רבנו עם חברות, היתה אמא מפייסת אותנו, הולכת לבית החברה ומפייסת גם אותה.

אבא היה מקפיד מאוד גם על מריבות בין הילדים בבית והיה מעניש את שני הנצים, מבלי להתעניין 'מי התחיל' ומי אשם.

כשילד התלונן על פצעים בפה, היה אבא אומר: "כנראה דיברת לשון הרע".

אמא היוותה דוגמה אישית וקיימה בעצמה את כל ההנהגות הללו, כפי שדרשה מאתנו. אם היה נדמה לה שפגעה במישהי, לא עצמה עין כל הלילה, וכבר בשעות הבוקר המוקדמות מיהרה אליה כדי להתנצל בפניה.

הזהירות של אמא ב'בין אדם לחברו' היתה מופלגת: אמא נהגה כי חנות שהחלה לקנות בה – לא תוחלף באחרת. וכל כך למה? כדי שלא לצער את בעל החנות! שנים ארוכות רצנו למכולת הרחוקה בשיכון ויז'ניץ, אף על פי שנפתחה מכולת במרחק שני בניינים מביתנו; כיתתנו רגלינו למרכז העיר כדי לקנות דגים בחנות שהיתה יחידה בשעתה, והוא הדין לגבי הירקן ולגבי מוכר העופות...

אמא השתדלה להנחיל לנו את הידוריה האין-סופיים בהטבה לזולת. תמיד הורתה לנו לקנות מוצרי יסוד בשפע: "השתדלו לקנות יותר כדי שתמיד יהיה עודף במלאי, ותוכלו להלוות לשכנה בעת הצורך מבלי להשיב את פניה ריקם"... ביום שלישי אחר הצהרים היתה המכולת סגורה, ולכן היינו קונים מראש כמות גדולה של לחם וחלב, כדי שנוכל לתת לשכנים ששכחו לקנות. כמובן, תמיד היה מי שביקש.

אמא כמעט שלא נהנתה מעזרתנו. כאשר גדלנו ויכולנו לסייע בידה, שלחה אותנו לעזור לשכנות ולאחיות הנשואות, כי אכן, העזרה לזולת היתה חשובה לה פי כמה וכמה מצרכיה האישיים. ומעשה שהיה עמי: במבחן הראשון בסמינר נחלתי כישלון חרוץ. כשסיפרתי על כך לאמא, אמרה לי: "יודעת אני מדוע לא הצלחת – משום שלא נענית לבקשתה של חברתך ללמוד עמה למבחן". היתה זו בת שידעה אידיש בלבד, והלימוד עמה היה קשה ומורט עצבים, אבל אמא לא קיבלה תירוצים כאלו כלל.

כרצון ילד וילד

כל ימיה של אמא היו מלאים מעשי חסד והטבה לזולת. משפחות שלמות נעזרו על ידיה בתחומים רבים. היא חשה אחריות כלפי כל תושבי האזור וטרחה למענם מעל ומעבר לכוחותיה.

ניתן לחשוב, כי כיוון שכך, היו בני הבית מוזנחים או מופלים לרעה במידת מה, ועל כן חובה עלי להדגיש כי ההפך הוא הנכון – הבית היה מטופח ומנוהל להפליא. הילדים יצאו מדי יום ללימודיהם נקיים ומסודרים, כשלכל אחד יש בתיקו כריך עם הממרח האהוב עליו ופרי מפירות העונה. כאשר שבנו בצהריים היה הבית מסודר ונקי, הכיורים היו ריקים, ועל השולחן הערוך המתינו לנו מנות האוכל בציפייה (מעולם לא אירע שאנו המתנו להן!), וכן כוסות מיץ מפירות העונה: תפוזים, גזר, עגבניות, ענבים וכו', שנסחטו ביד אוהבת.

בחכמתה השכילה אמא לנווט בין פעליה העצומים, חובקי זרועות עולם, לבין צורכי הבית והיחס לילדיה, לבל ייפגעו זה מזה.

הספר ''בית אמי'', על ביתה של הרבנית בת שבע קנייבסקי

אמא העניקה לכל אחד מאתנו יחס אישי במיוחד. כל ילד הרגיש כבן יחיד, כאשר כל משאלותיו-משוגותיו סופקו על ידיה בשלמות ובהרחבה. הקטנים ידעו לנצל את טוב לבה ולבקש ממנה בקשות שונות ומשונות: זה חפץ במשקה מסוים, וזה חפץ במשקה אחר; זה חפץ במאכל פלוני, וזה חפץ במאכל אלמוני; זה חפץ בו כשהוא חם, וזה רוצה בו קר יותר. ואמא המסורה הלכה כנגד רוחו של כל אחד ואחד, הכינה לכל ילד את המנה האהובה עליו, חיממה לו את האוכל שוב ושוב (טרם עידן המיקרוגל...) עד שערב לחכו, וכן הלאה והלאה.

אמא נסכה בנו עוז ותעצומות והעניקה לנו ביטחון עצמי. כל יצירה שעשינו – ציור, תמונה או מלאכת נוי – זכתה לשבחים רבים. היא היתה מראה את היצירה לשכנות ולקרובות משפחה, והילד המרוצה היה מתמוגג מאושר. בכלל, ההנהגה של אמא היתה ביד רכה ובאווירה מפנקת. אפילו כשלמדנו בסמינר, התעקשה אמא להכין לנו את הכריכים, באמרה: "כל עוד אתן בבית, אני חפצה לפנק אתכן!"

טרם צאתנו ללימודים היתה אמא מברכת כל ילד וילד בדבקות: את הבנים – שיהיו צדיקים ותלמידי חכמים גדולים, ואת הבנות – שתלכנה לשלום ותחזורנה לשלום, ותצלחנה בכל מכל כל. לאחר מכן היתה מלווה אותנו עד פתח הבית. פעם ירד אחד הילדים מן הבית ומיד עלה בחזרה: "שכחת לברך אותי", אמר לאמא.

בתחילת כל שנת לימודים היתה אמא מצטרפת לילד הקטן שהחל ללכת לחיידר, ונשארת עמו מספר ימים ושבועות במשך כל הבוקר, עד שהתרגל למקום החדש. כדרכה בקודש, היו מתלווים אליה כמה וכמה מילדי השכנים, כי אם אפשר 'לחטוף' עוד מצוות על הדרך, אז למה לא?

מכירת הביצים

הנה עוד דוגמה למצווה "על הדרך": מפעם לפעם היינו מקבלים ביצים ממשק כלשהו. אמא אהבה מאוד ביצים טריות, והיא לימדה אותנו כיצד בודקים האם הביצה טרייה: ממלאים מים בכוס ומכניסים את הביצה לתוכה. אם הביצה טרייה – היא שוקעת מיד, ואם אינה טרייה – היא שוקעת אט-אט. אמא נהנתה מהביצים, ובמוחה עלה רעיון: מדוע לא ייהנו גם השכנים מביצים טריות כל כך? וממחשבה למעשה. היא ביקשה מן המוכר שיביא לה תבניות רבות, והיא תמכור אותן בעבורו. והיכן יעמדו? אמא לא ראתה בכך בעיה: בכניסה לבית יש מרפסת, אמנם עמוסה בארגזי הספרים של אבא, אבל אפשר להכניס בה גם ביצים.

לביצים היה ביקוש רב, ומכמה סיבות: ראשית, הן היו טריות. שנית, השכנים סברו כי בקנייתם הם מפרנסים את אמא, מה שלא היה נכון כלל וכלל, כי אם ההפך הגמור – היא מעולם לא הרוויחה ממכירתן אפילו פרוטה אחת, ועל אף שכתגמול על המכירה קיבלה מן המוכר תבנית ביצים חינם, נגרמו לה רק הפסדים, כפי שאספר מיד. שלישית, היה זה תירוץ לבוא לאמא...

במכירת הביצים נהגה אמא לפני ולפנים משורת הדין: ביצה סדוקה או שבורה החליפה באחרת, על חשבונה. לא פעם הגיעו ילדים קטנים, והביצים נשברו במורד המדרגות. אמא, כמובן, העניקה להם תבנית חדשה בלא לגבות על כך תשלום. לא תמיד היה כסף מזומן בידי הקונים, ואמא הסכימה שישלמו פעם אחרת, אם זכרו... היא לא רשמה את החובות, וכתוצאה מכך, כשבא המוכר לגבות את המגיע לו, כמעט אף פעם לא היה לה די כדי לשלם לו על הביצים כולן. היה עליה לחטט בכל הארנקים, ולעתים לבקש מאבא הלוואה מהגמ"ח שברשותו. אחר כל התלאות הללו – לנו לא נשארו ביצים, ואמא שלחה אותנו למכולת לקנות ביצים...

זכורני, כיצד אנו הילדים לא אהבנו את מכירת הביצים ואת הטרדות הכרוכות בה. בסופו של דבר פסקה אמא מן המכירה. היא ביקשה מן המוכר להביא ביצים רק בעבורה, ורק בעבור כמה מחברותיה, וכמה שכנות, ובעבור בנותיה, והכלות, והנכדות הנשואות וה...

עזרה בהכנת השיעורים

אבא היה מסייע לנו בהכנת שיעורי הבית. היינו מבקשות את עזרתו בהבנת פסוקי התורה והנביא שלמדנו, והוא תמיד שמח להסביר לנו. אבא נהנה שאנו לומדות את מקצועות הקודש, וכשלמדתי על מלכי יהודה ועל מלכי ישראל, ביקש שאומר לו אותם בעל-פה ולפי הסדר. אחר כך אמר כי כדאי שאמשיך ללמוד נביא אף כאשר אגדל ואתחתן.

פעם הביאה מורתי לכיתה שיר המבוסס על חלקי פסוקים ומאמרי חז"ל. "בררנה ומצאנה מקורות רבים ככל האפשר", הורתה לנו. ביקשתי את עזרתו של אבא, והוא אמר לי מיד מה מקורה של כל שורה. מובן שהייתי התלמידה בעלת מספר המקורות הרב ביותר...

כך היה גם בשיעורי בית: מצויות בתפילה תיבות שיש להפרידן זו מזו לבל תתחברנה יחדיו, כגון: 'על לבבך', 'במצוותיו וציוונו', 'אתכם מארץ'. המורה של אחותי ביקשה מהתלמידות לחפש צמדי מילים כאלה בכל אותיות האל"ף-בי"ת. אבא נרתם לעזרתה, ואחר כל תפילה היה אומר לה בשמחה כי מצא צמד נוסף. כך מצא לה צמדים ברוב האותיות.

מתוך הספר "בית אמי" על הרבנית בת שבע קנייבסקי, מאת בתה, ר. צביון. לרכישת הספר לחצו כאן.