הצבא צועד על בטנו (ושידוכים - על מאכלים חמים)

מהו החדר המרכזי בבית? כן, ניחשתם נכון, המטבח. שם מתנהלות השיחות החשובות, שם תמיד חם ונעים, שם גם הבלגן הגדול ביותר רוחש... אין ספק, המטבח הוא לב הבית. "המטבח של אמא" או "המטבח של סבתא", אלו ביטויים מלאי נוסטלגיה וגעגועים.

אהבתי כל כך את האוכל של סבתא, אבל בעיקר אהבתי לשוחח איתה תוך כדי הארוחה, כשהיא מקשיבה לי בקשב מלא. ההתעניינות והדאגה האמיתית שלה, יחד עם הניחוח המשכר של האוכל, היו בשבילי חווית ילדות מופלאה.

איזה "מטבח של אמא" הילדים שלי יזכרו? שקעתי במחשבות פילוסופיות בבוקר מעונן אחד, אחרי מרוץ מתיש עד כדי קוצר נשימה ונסיונות עקרים לדחוס אינספור מטלות לשעה וחצי קצרות של בוקר. ניסיתי לשחזר מה אכלו ילדי במהלך השבוע.

ביום ראשון – אכלנו שאריות משבת, לא מועמדות לפרס האם המשקיענית, אבל בכל זאת – משהו חם לאכול, ואת האוכל לשבת – מי בישל? לא אני?

ביום שני – השכמתי קום והעמדתי סיר מרק ענק, ממנו התפרנסנו במשך יומיים.

בשלישי אחר הצהריים הצטופפו להם כמה וכמה סידורים חשובים למרוץ אינטנסיבי: תור לאורתודנט, כמה קניות קטנות במרכז המסחרי ותיקון משקפיים ליוסי השובב שלי. חזרתי מותשת, אבל פטור ממשימות "זניחות" כמו ארוחת ערב לצאן, ולאחריה מקלחות והשכבה לא קיבלתי. לאחריהן סיימתי את המטלות הקבועות והדחופות (כביסה, כביסה, ועוד כביסה), וצנחתי למיטה באפיסת כוחות, ללא ארוחת ערב, ובלי יכולת לתת לבעלי קצת תשומת לב, אחרי יום שלם שלא ראיתי אותו. הוא ניסה לעזור, ופטפט קצת עם הילדים, דבר חשוב בפני עצמו.

התוצאה: ביום רביעי לא הייתי מסוגלת להשכים קום, ונסעתי לעבודה כשהמקרר חף מכל ארוחה. עכשיו תורם של רגשות האשמה לזחול החוצה מהמחילות:

איזו מין אמא את? איך הלכת לעבודה בלי לדאוג לילדייך לאוכל?

אני מנסה לענות להם: מה עם האורתודנט, הכביסות, תיקון המשקפיים, אלה לא משימות אמהיות? אבל הם, כמו תולעים קטנות ועקשניות סובבים אותי סחור סחור, וממשיכים לכרסם חורים קטנים בביטחון האמהי שלי.

שעת צהריים בעבודה.

רשימת משימות שחייבות להתבצע עוד היום מנפנפת לי אצבע מזהירה מהיומן.

טלפון מהבית. "אמא, מה אוכלים?". ברגע הראשון אני כועסת. נכון, לא הכנתי. אבל הגדולים יכולים בהחלט להסתדר לבדם, והקטנים אוכלים בצהרונים ובמוסדות הלימוד. אני מתגברת על הדחף שעולה בי לסנן בחוסר סבלנות, "אני בעבודה, ואל תתקשרו כל דקה".

במקום זה אני מתעניינת: מה היית רוצה לאכול עכשיו? ומה תרצי שאכין לך כשאגיע מהעבודה? אז אכין לכם משהו חם לאכול, בלי נדר. היא מתרככת מיד ועושה את העבודה בעצמה: אל תדאגי, אמא, אני אכין לי סנדביץ' ואחתוך ירקות. את צריכה שאני אקנה אולי משהו כדי שתוכלי לבשל?

אילו רגשות מעורר בך המטבח של אמא? שאלתי את ברכי, בחורה שבאה אלי להתייעץ? ברכי היססה: האמת, במטבח של אמא לא תמיד הכל מתוקתק. אמי עבדה ועובדת שעות רבות, מתאמצת מאד עבורנו. לפעמים היא מצליחה ולפעמים גם פחות. יש ימים שיש ארוחה חמה ומזינה, ויש ימים שעלינו להסתדר בעצמנו... אבל אני חושבת שמה שאקח לביתי זה ההתעניינות הכנה שלה, והדאגה שאכן יהיה לי אוכל מזין ואהיה שבעה.

ואתם הקוראים – מה דעתכם? עד כמה האוכל והמטבח הוא נושא חשוב בבית? כמה נפח הוא תופס אצלכם? ומאידך - עד כמה ניתן לדרוש את זה בימינו מהאמהות העמוסות והעסוקות עד כדי קריעה?

ושאלת השאלות, אליכם, משתדכים יקרים, האם חשבתם פעם, כמה האוכל (והאוכל החם) והדאגה שהילדים יאכלו, תופס ביצירת קשרים טובים בבית ובשלום הבית? התסכימו להשקיע מחשבה, כאן ועכשיו, כדי שתשמחו מחר, כשבע"ה תגיעו לשידוך המיוחל?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים mhgoldberg10@gmail.co