איה קרמרמן חזרה לקרוא טוקבקים. וזה עצוב

באלף שנות הקריירה שלי לסוגיה, כבר כתבו עלי הכול. מהמחמאות הגדולות ביותר ועד לקטילות צורבות במיוחד.

התחלתי לעבוד אי שם במילניום הקודם, בימים שכולם קראו את מדור ביקורת הטלוויזיה בעיתון. שם איש אחד, קולמוסו ופיו המושחזים קבעו לכולם באיזו תוכנית הם יצפו ביום שלמחרת. אבל העולם השתנה. היום לכל בעל מקלדת יש מדור תגובות ותובנות משלו.

הפעמים הראשונות שבהן נחרדתי לגלות את עולם הטוקבקיסטים היו כשכתבתי באתר חדשות גדול שאינו שומר תורה ומצוות, עדיין. התגובות למאמרים שלי כללו הכול מכול כול. עיין ערך חוסך מקלדתו שונא בנו. הייתי בהלם. היו שני סוגי תגובות. אלו שמתמקדים בלשון הרע, העלבות וניבולי פה. אלה היו עדות לאופי רע, חוסר פרגון, דעות קדומות, בורות וטיפשות. ולמרות העליבות שנכרה מכתיבתם, הם צרבו כמו כוויה. ויש הסוג השני, המגדילים לעשות, שמתמקדים בהוצאת שם רע. השקרנים, יודעי הדבר. אלו שבידם האינפורמציה "האמיתית" עלי, ומטוב ליבם הם חולקים אותה עם הכלל.

אני מודעת לכך שזה טיפשי, אבל לאחרונה חזרתי לקרוא טוקבקים. אל תגידו "אוי, נו באמת". התחלתי את דברי בכך שאני יודעת שזה טיפשי. יודעת. אבל בגלל שהתגובות שקראתי היו קשורות לאנשים האהובים עלי, הרגשתי שאני לא מסוגלת שלא לקרוא. זה כמו להסתכל על תאונת דרכים. בשני המקרים אין לנו מה לחפש שם, אין ביכולתנו לעזור וטוב לא ייצא מזה. ובכל זאת, מסתכלים. הרצון שלי לגונן עליהם ולא להשאיר אותם לבד במערכה היה חזק מכדי לעצום עיניים ולא להתמודד עם הרפש שנזרק עליהם. אין לתאר את כמות השקרים מחד והשפה המעופשת מאידך. אם חשבתי שלא נכון לעצום עיניים, בלילה כבר לא הייתי מסוגלת לישון.

האחרונה שספגה קיתונות אש חסרת פרופורציות היא ממש אחת מאהובותי, עדן הראל. בדף הפייסבוק שלה עדן שיתפה קישור למאמר שנכתב על ידי רופא, שכותב על "כל מה שלא מספרים לנו על חיסונים". נושא נפיץ. מאוד. ועדן ידעה זאת ומאוד נזהרה בלשונה. בחרה כל מילה לפני שלחצה על כפתור הפרסום. למעשה כל מה שהיא אמרה זה: אני מניחה פה מידע, עשו בו כבחירתכם. עדן גם נזהרה מאוד לא לכתוב את דעתה האישית בנושא. זהו. מתברר שסוף סוף מצאנו את המפץ הגדול. כי אמאל'ה. השם ירחם על כולנו אם ככה הורים לילדים מגיבים לבן אדם אחר. יצא מאנשים טירוף. אין מילה אחרת שמתאימה לתאר את טורנדו התגובות האלימות שנכתבו.

אני מבינה שהנושא רגיש ופוגע בנו בבטן הרכה. אין הורה שרוצה להאמין שמישהו עושה ניסויים על הילדים שלנו. אף הורה לא יכול לשאת את המחשבה שהוא פוגע בילד שלו בחסות משרד הבריאות. זה כואב לנו מדי. זה קונספירטיבי מדי. עזבו אותנו. כל מה שאנחנו רוצים זה לגדל את הילדים הבריאים שלנו בשקט. מה אתם באים ומגרדים לנו פצעים שלא חשבנו שיש לנו? הכול נכון. ועדיין, שפה כזו, מילים כאלה, דיבורים איומים כאלה. התגובות שנכתבו לא צריכות להיכתב. נקודה. בלי קשר לנושא שעליו מדברים. יש את האיך ויש את המה. האיך לחלוטין איבד כל צורה של אנושיות ודרך ארץ.

המקלדת סופגת הכול​

צלצלתי לחברה פסיכולוגית ושאלתי: "מה גורם לאנשים להגיב בצורה שהם מגיבים? הרי בעולם האמיתי אנשים בחיים לא מדברים בכזו שפה ירודה ועולבת. איזה חסך פסיכולוגי מתמלא אצלם בזכות שליחת התגובה הנבזית, או חברתה השקרית?"

היא הסבירה לי שאכן, מנגנון התגובתיות שלנו השתנה. אין ספק שהדבר הזה עוד יילמד לעומקו, כי אנחנו רואים את התגובתיות החדשה זולגת לעולם האמיתי, וההשלכות לכך הרסניות ואלימות במיוחד. ויש לכך כמה מניעים.

הראשון הוא שהמקלדת סופגת הכול. היא מסירה את הצורך בסינון, שאותו היינו עושים באופן טבעי בסיטואציה חברתית. העובדה שאנחנו לא רואים את בן שיחנו מאפשרת לנו להגיד דברים איומים. אנחנו לא עדים להשלכות של המילים.

השני קשור לחסך הפסיכולוגי. הם מרגישים שהם גדולים וחשובים מול אחרים, אפילו שבינם לבין עצמם הם יודעים שאין להם מושג בכלל מה האמת. אבל הצורך להרגיש בעל השפעה חשוב מדי מלהחזיק באמת.

השלישית, והחשובה ביותר, היא איפה אנחנו פוגשים את העולם. פעם, כדי לפגוש את העולם, לחוות ולהגיב היינו צריכים לצאת אליו, להיות נוכחים, על עליותיו ומורדותיו. היום העולם מגיע אלינו. אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים שלא קיימים כלל כשאנחנו בפיג'מה על הספה או לפני השינה.כשאנחנו נטולי מגננות וצורך להתמודד. וזה מסוכן. כי בעצם אין עולם חיצוני, הוא משתחל פנימה לעולמנו הפנימי ביותר. כשבן אדם קורא משהו שמטריד אותו, כשהוא רגע לפני השינה, הדבר הזה נכנס עמוק יותר ופנימי יותר. אם אותו אדם היה קורא את אותו הדבר בעיתון בבית הקפה, התגובה שלו הייתה שונה, כי המגננות והמסננות הטבעיות שלו פועלות. אנחנו מכניסים את העולם פנימה מדי. הכול נכנס עמוק יותר, מסעיר מדי, ולכן אנחנו לא פרופורציונליים בתגובות שלנו. אנחנו לא יודעים לשמור על עצמנו מפני העולם ומרגישים חסרי אונים בשל כך. חוסר האונים גורם לנו לרצות לצרוח, ומהמקום החלש הזה אנחנו עונים. ועונים לא יפה, כואב, מכאיב. בדיוק כמו שאנחנו מרגישים.

אם להיות כנה, הלוואי שהייתי יכולה להפעיל כף זכות על העולבים. הלוואי שהייתי מצליחה למצוא נקודות טובות במי שצורב אחרים בסתר מקלדת, בשם חופש הביטוי והדעות. הלוואי. אבל כרגע, כל מה שבא לי זה לשכוח את מה שהם כתבו. פשוט לעשות דליט על מה שנכתב. אני מקווה שגם הם מרגישים כמוני.

עוגת תפוז וקרם קוקוס

המצרכים הדרושים:

3 ביצים / 1.5 כוסות סוכר / 3/4 כוס שמן / 2.5 כוסות קמח כוסמין לבן / 3/4 כוס קרם קוקוס (נוזל קוקוס עם אחוז גבוה של שומן) / כפית חומץ תפוחים אורגני / חצי תפוז מקולף / שקית אבקת אפייה / כוס חמוציות קפואות מופשרות (לא חובה)

אופן ההכנה:

מערבבים את קרם הקוקוס והחומץ בקערה ומשאירים בצד כמה דקות / מקציפים את הביצים במשך כמה דקות ומוסיפים את הסוכר בהדרגה תוך כדי הקצפה / ממשיכים להקציף עד לקבלת קצף תפוח ומוסיפים בהדרגה את השמן / מורידים את מהירות ההקצפה ומוסיפים את הקמח ואת קרם הקוקוס / טוחנים את התפוז בבלנדר עד לקבלת משחה / מוסיפים לבלילה את התפוז הטחון ואבקת האפייה ומקפלים פנימה את החמוציות / משמנים ומקמחים קלות תבנית קוגלהוף ומכניסים לתנור מחומם לחום של 180 מעלות בתוכנית טורבו, עד שקיסם שננעץ באמצע העוגה יוצא יבש.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".